שו"ת רדב"ז/תתצד
שאלה לעיר אסכדנריא. מקור השכל והחכמה. מוציא לאור כל תעלומה. אלוף המשרה ארי שבחבורה. גבור במלחמתה של תורה. כולל כל חכמה מפוארה. איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא. בוצינא דנהורא. עמודא דנורא. אדוני ומורי עטרת ראשי נר"ו. מאת החתום למטה בשולי היריעה. קצר הידיעה. ברוב השתחויה וכריעה. בתכלית ההכנעה. מפיל תחינתי לפני אדוני. שהואיל ומצאתי חן בעיניו על שאלתי הראשונה שיורנו רבינו ג"כ תשובה על זאת השאלה השנית והוא כי אגב גררא בא לידינו ענין שחרורי עבדים וראיתי בתלמוד ובכל הפוסקים שעבד כנעני אינו יוצא לחירות אלא בכסף או בשטר או בראשי אברים שאלתי לאליעזר ולדונא אם נתן להם האדון גט שחרור ואמרו שלא נתן להם כלום אמרתי א"כ צריך גט שחרור לחנה ולאליעזר ולדונא ולבנה הנולד עתה. אח"כ ראיתי שמא יצא חורבה גדולה ורינון גדול שעתה צריך להם גט שחרור וצריכים קדושין אחרים ונשואין אחרים וכתובה אחרת ונמצא שכל בעילתם היתה בעילת זנות ולכן ראיתי לחפוש לפע"ד אולי אמצא פשר לדבר וראיתי כתוב ברמב"ם ז"ל בהלכות איסורי ביאה בפ' י"ג וז"ל הלוקח עבד מן הנכרי וקדם העבד וטבל לשם בן חורין קנה לעצמו והוא שאמר בעת טבילה הריני טובל לפניכם לשם גרות ואם טבל בפני רבו א"צ לפרש אלא כיון שטבל נשתחרר לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה והוא תחת שיעבודו ומודיעו בפני הדיינים שלשם עבדות מטבילו ע"כ. וכתב המגיד משנה טעמא דגמרא דעכו"ם גופיה לא קני ליה אלא למעשה ידיו ולכן יכול לקנות עצמו בן חורין ויכתוב שטר על דמיו עד שיטבלנו רבו לשם עבדות עכ"ד. ואמרתי לפע"ד שאע"פ שטבלו אלו שלא בפניו עכ"ז א"צ לפרש דאמרי דעתי דאדון דוקא שם גבי עבד אמרינן דלא ניחא ליה לרביה שיצא עבדו מתחת ידו ולכן שלא בפניו צריך לפרש אבל בכאן אעפ"י שלא פירשו הרי סופו הוכיח על תחילתו דכיון דנשא את חנה והשיא את דונא לאחרים וג"כ לאליעזר שמשתדלן במצות ולובש תפילין לפניו שכוונתו כששלח להטבילן שהיתה כוונתו לשם גירות מכל וכל. אח"כ שלחתי לשאול מן האדון נר"ו מה היתה כוונתו והשיב שהיתה כוונתו כששלח להטבילן כדי שיהיה מגען ביין כשר ושלא יהיה בישולן בשולי עכו"ם. ולכן יודיעני אדוני הדין כולו בפירוש בארוכה ואם צריכין גט שחרור וטבילה אחרת לשם גירות כמו שהזכיר הרמב"ם ז"ל וצריכין קדושין אחרים וכתובה אחרת הכל מחדש. ג"כ יורינו רבינו בענין שבאה ספינה לנמל יום ששי ושלח האדון יהודים לשמור שלא יגנבו דבר מן המכס וביום השבת הוצרך יהודי אחד מהם לירד לצורך וכשהביאו הבטל אצל הספינה לא הביאו אותו בעבורו אלא בעבור שירדו בו עכו"ם וירד גם הוא עמהם. ולא חזר אח"כ לספינה. יורנו רבינו אם עשה בזה שום איסור. גם יורנו רבינו אם כחו של ישמעאל אוסר ביין בכוונה כי נ"ל לפי קוצר דעתי דכיון שיש הפרש בין מגע ישמעאלים ובין כחו וג"כ יש הפרש בין עכו"ם ובין הישמעאלים כמו שפי' הרמב"ם ז"ל יהי' ג"כ הפרש זה ביניהם שמגעו אסור וכחו מותר שהרי אינו עובד עכו"ם. וימחול לי כ"ת על שאני מטריחו כי תורה היא וללמוד אני צריך וכמו שאמרו חז"ל עשה לך רב והסתלק מן הספק אע"פ שאין לך רב כ"ש אני שלמדתי עם כ"ת ומימי כ"ת אני שותה ואל אדוני תבא ברכת טוב. ממני החפץ הצעיר שבתלמידיו ומתפאר בחסדיו ומנשק ידיו שמואל בכה"ר שלוס"ן ברהום ז"ל:
תשובה אמר קרא ולא יהיה קדש בבני ישראל ואונקלוס כלל בכלל לאו זה הבא על השפחה ומקצת סוברים כן אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאין בשפחה לא לאו ולא מלקות אבל כתב אל יהי עון זה קל בעיניך וכו' ונמצא גורם לזרע הקדש להתחלל ולהיותם עבדים ולדעתו ז"ל אין הפרש בין שפחתו לשל אחרים וכן היא הסכמת רוב הפוסקים הא למדת כמה גדול עונש עון זה וכבר צוחתי ככרוכיא כמה פעמים על עון זה ולית דמשגח בי דכיון ששנו בה ושלשו נעשית להם כהיתר. ועתה מקרוב אירע באחד שבא על שפחתו והוליד ממנה בן ובא הדבר לפני ויסרתי אותו כפי מה שהיה אפשר ואמרתי לו למכור את השפחה ואת בנה לדעת הרמב"ם ז"ל היה מותר וישראל הבא על השפחה הולד כמוה דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה גם יש בזה הענין עון אחר חמור כי מפני הבושה או היראה אינן טובלות ונמצא בא על הנדה ועוד דסתם שפחה זונה דכולן נשג"ז אית בהו אבל מה אעשה שיד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה ובנ"ד הדבר ברור בלא חולק דצריכין גט שחרור וטבילה דכיון דטבילתן היתה כדי שלא יהיו אוסרין היין במגען ושלא יהא בישולן בישולי עכו"ם. הרי טבלו לשם עבדות ואע"פ שלא הודיעם מקצת מצות אינו מעכב כ"ש כי לפי הנראה קטנים היו בשעת הטבילה ומטעם זה אני אומר שאפי' לא שאלת את פי האדון אם טבלו סתמא לא קנו עצמן בני חורין דלא אמרינן הכי אלא בגדולים שיודעים לפרש שטובלין לשם גירות לפיכך הוי סתמו כפירושו אבל קטנים שאינם יודעים לפרש סתמא נמי לא קנו עצמן כי הא דאמרינן כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. עוד נ"ל שאפי' יאמר האדון עתה שכוונתן היתה להטבילו לשם גירות לאו כל כמיניה להתירו לבא בישראל בלא גט שחרור דאנן סהדי דלא מפקיע איניש שעבוד עבדו ושפחתו בכדי ועתה שמא קנוניא הוא עושה שלא יאמרו שהיה עושה בעילתו בעילת זנות למפרע או לסבה אחרת. עוד דשלא בפניו הוה והיה צריך לפרש וכיון דלא פירש דלשם גירות הוא טובל הרי זה עבד. וא"ת כיון ששלח להטבילן שלוחו של אדם כמותו והוי כאלו הוא בפניו וסתמא לשם בן חורין טבלו. ליתא דגרסינן בפרק החולץ (דף מ"ו) אמר שמואל וצריך לתקפו במים דמנימין עבדא דרב אשי בעא לאטבולי מסריה ניהלייהו לרבינא ולרב אחא בריה דרבא אמר להו חזו דמינייכו קבעית ליה רמו ליה ארויסא בצואריה ארפו ליה וצמצמו ליה ארפו ליה כי היכי דלא ליהוי חציצה צמצמו ליה כי היכי דלא ליקדים ולימא לשם בן חורין אני טובל ע"כ. והא דהכא דרבינא ור' אחא בריה דרבא הוו שלוחי דרב אשי להטבילו ואפילו הכי אי אמר בהדיא לשם בן חורין אין אבל סתמא לא. ומשום הכי תקפו במים שאם יאמר לשם בן חורין לא יהיה ממשות בדבריו אבל משום סתמא לא היו חוששין שהרי שלא בפניו היה וזה ברור. הילכך כל מי שלא טבל כלל טובל עתה לשם גירות ואינו צריך גט שחרור דכל שקדם וטבל לשם בן חורין קודם שיטבילו רבו לשם עבדות אינו צריך גט שחרור דכל שאין לו בו קנין הגוף לא צריך גט שחרור וכן העלה הרמב"ן ז"ל ורבותינו הצרפתים ז"ל. וכל אותם שטבלו לשם עבדות כדי שיהיה מגען כשר ולא יהיה בישולן בישול עכו"ם אין להם תקנה אלא ע"י גט שחרור לכל אחד ואחד גט בפני עצמו ואפי' לקטן הנולד והרי הם גרים לכל דבריהם והבן הנולד אינו בנו לשום דבר לא ליורשו ולא לפטור מן היבום ולא לאבלות ולא עובר משום מכה אביו ומקללו. קצרו של דבר אינו בנו לשום דבר אלא כגר בעלמא וכל הביאות הן ביאות של איסור לדעת אונקלוס בלאו דלא יהיה קדש ולדעת השאר הם מדרבנן ומכין אותו מכת מרדות מכאן ולהלאה אם לא יתנו להם גט שחרור אבל מה שעבר נ"ל דשוגגין הם דלאו כ"ע דינא גמירי ופטורים מן המכות אבל ביאתם ביאת זנות. וממילא שמעת מינה דצריכין קדושין אחרים דאין קדושין תופסין בשפחה וברכות אחרות והברכות הראשונות היו לבטלה והטוב יכפר בעדו. גם צריך לכתוב כתובה אחרת שהרי מה שקנה עבד קנה רבו כי אין קנין לעבד בלא רבו. ולקטן מזכין לו גטו ע"י גדול וצריך לעשות הדבר בצנעא כדי שלא יוציאו לעז. וצריך להודיע הדבר לקצת חכמים שאם יש שם בת שנולדה או בת הבת כולם אסורות לינשא [לכהן] (להן) דגיורת אסורה לכהן אבל הזכר שבהם מותר לישא כהנת דלא הוזהרו כשרות להינשא לפסולין:
ולענין הישראל שיצא בבטל בשבת אם הוצרך לנקביו הדבר ברור מאד שמותר לצאת לכתחלה דגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה דהיינו לאו דלא תסור דכל מילי דרבנן אהאי קרא אסמכוה הילכך כיון דליכא אלא איסורא דרבנן מותר לצאת לצורך נקביו. ואם לא הוצרך לנקביו אי צורבא מרבנן הוא מותר דהערמה באיסורא דרבנן לצורבא מרבנן שרי ואי לאו אסור דחיישינן שמא יאמר לעכו"ם להביא הבטל בשבילו דגרסינן בשבת פ' תולין אמר ליה רבין לרב אשי חזי מר האי צורבא מרבנן ור' הונא בר חיין שמיה דאזיל ונאים במברא ועבר להך גיסא וסייר פירי ואמר אנא למינם קא מכוינא אמר להו הערמה קאמריתו והערמה בדרבנן היא צורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחלה והרי זה המעשה הוי כעין שאלתך ממש אלא דקשיא לי עלי' דהאי עובדא מהא דתנן עכו"ם שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ועכו"ם שעשה כבש יורד אחריו ישראל דכיון דליכא למיחוש שמא ירבה בשבילו דבר דנר לאחד נר למאה מותר והכא נמי נימא מברא לא' מברא למאה. וי"ל דבשלמא נר וכבש שעשה הנכרי לצורכו מותר לישראל לפי שאין הנכרי הזה עומד להדליק נרות ולעשות כבשים אבל מברא להכי עבידא לשכירות להעביר את בני אדם את הנהר וכן הבטיל וחיישינן שמא יאמר לעכו"ם להעבירו לפיכך אסור שלא ע"י הערמה אפילו לצורבא מרבנן ולאחרים אסור אפילו ע"י הערמה. א"כ נר וכבש ליכא הערמה כלל ומש"ה שרי אבל גבי האי עובדא דמברא איכא הערמה שהעכו"ם יעבירנו אפילו שלא יהיה שם אלא הוא לבדו והוי לצורך ישראל. ובנ"ד אם ירד ישראל בתחלה בבטיל אסור שאפי' שלא יהי' שם אלא הוא יביאו הבטיל אל היבשה אפילו הוי צורבא מרבנן שאין כאן הערמה ואם ירד לישן אי הוי צורבא מרבנן מותר. ולפי תירוץ זה אם ירדו עכו"ם תחלה וירד גם הוא עמהם מותר דהוי דומיא דנר וכבש ומ"מ אין להקל להם לפי שאינם בני תורה ומדמו מלתא למלתא. והוי יודע שלא כל ההערמות שוות ולא כל הזמנים שוים דאיכא הערמה דשריא לצורבא מרבנן בלחוד כי הא דהכא ואיכא דשריא לכ"ע כי ההיא דמסכת י"ט דא"ר יהודה מערים אדם ומולח כמה חתיכות ואע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. ואיכא הערמה דאסירא לכ"ע כדתניא בפ' כל כתבי הציל פת נקייה לא יציל פת הדראה משום דפת נקייה חשיבא טפי מפת הדראה ולא שייך בה הערמה מה שאין כן בשכר דאיכא דניחא ליה בחדש טפי מן הישן. ובפ"ק דביצה אמרו גבי עירובי תבשילין ואם הערים אסור ואמרי נמי דהחמירו רבנן במערים טפי ממזיד. ובפ' כל כתבי איכא פלוגתא דתנאי בהערמה וכן במס' משקין והטעם בכל זה לפי שאין כל ההערמות שוות ולא כל העניינים שוין והשעות שוים בדבר זה כך כתב הריטב"א ז"ל בשם התוס' גם כי אני חושש אי איכא השתא צורבא מרבנן [שיהיה] מותר לו ההערמה:
ולענין כחו של הישמעאל ביין אם אוסר היין בשתייה דבר ברור הוא שאוסר דכיון דהנכרי העובד עכו"ם כחו אוסר היין בהנאה וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ' י"ב מהלכות מאכלות אסורות נטל כלי של יין והגביהו ויצק היין אע"פ שלא שכשך נאסר היין שהרי בא מכחו ע"כ. וכל מקום שכתב הרב אסור סתם הוא אסור בהנאה עד שיפרש אסור בשתיה ועוד שהרי כלל אותו בכלל המגע וכיון שכחו של עובד עכו"ם אוסר בהנאה הישמעאל שאינו עובד עבודה זרה אוסר בשתייה שכן כתב הרב ז"ל פ' י"ג כל מקום שנאמר בענין זה היין אסור אם היה עכו"ם שנאסר בגללו עובד ע"ז הרי הוא אסור בהנאה ואם אינו עובד ע"ז הרי הוא אסור בשתייה בלבד עד כאן לשונו. ואני תמיה אם ראית זה הלשון מה הוצרכת לשאול ואף על גב דמצינו דמגעו שלא בכוונה אוסר היין בשתיה וכחו שלא בכוונה אינו אוסר היין בשתיה לענין שלא בכוונה אין מגעו וכחו שוין דלא גזור רבנן כחו שלא בכוונה אבל בכוונה כחו ומגעו שוין הם וזה ברור מאד:
ולענין השפחה שנשאה רבו או שהשיאה רבו לדעת הגאונים ולדעת הרא"ש ז"ל הוא דא"צ גט שחרור דאומדן דעתיה דאי לאו דשחררה לא היה נושאה או משיאה לאחרים הילכך בנו של ר' מסעיד בנו הוא לכל דבר לפי שטה זו. אבל הרמ"ה ז"ל חולק והרמב"ם ז"ל ג"כ והכי ריהטא פשטא דסוגיא דתלמודא דנהי דאומדנא מפקיע ממונא אבל איסורא דאית בה לא מפקיע אלא בגט שחרור. והיינו דאמרינן סתמא וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור משמע שהגט כדי להתירו בבת ישראל כשאר גט שחרור דעלמא דאלו לדעת הרא"ש ז"ל שהגט הוא כדי שלא יאמר לו עבדי אתה הילכך אית לן למיפסק כהרמב"ם ז"ל דאתריה דמר הוא. ומ"מ לענין יבום נ"ל דמותר ממה נפשך אם ישראל הוא שפיר מייבם אשת אחיו ואם גר הוא אשה בעלמא הוא נושא שאינה אשת אחיו. כללא דמילתא הנולד משפחתו שנשאה או שהשיאה לאחר בנו הוא לכל דבר לדעת הרא"ש ז"ל ולדעת הרמ"ה ז"ל ולדעת הרמב"ם ז"ל אינו בנו לשום דבר אלא שאינו עבדו ולא יכול למוכרו דממונא דאית ליה עליה פקע וכדכתיבנא:
ולענין אם קדש את שפחתו אליבא דכ"ע אין קדושין תופסין בה דע"כ לא אמרינן אלא במי שבא על שפחתו משום דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל לענין קדושין ליכא איסורא כלל ואינו חושש הילכך לא תפסי בה קדושין לכ"ע דליכא אומדנא. ומ"מ נ"ל דיצאתה לחירות דלא גרע מעבד שהניח לו רבו תפילין או שקרא בתורה. וכופין את רבה וכותב לה גט שחרור ויקדשנה קדושין אחרים אם רוצה לישא אותה. והנראה לע"ד כתבתי: