שו"ת רדב"ז/תתמט
שאלה ילמדנו רבינו על ענין ראובן שנשא אשה על אשתו הראשונה והתנה עמה בשעה שנשאה שתדור עם צרתה וכן כתוב בשטר כתובתה ואחר ט' חדשים אמרה שאינה יכולה לסבול קנאת צרתה וכ"ש לעיניה שיקח לה בית בפני עצמה ונתנה אמתלא לדבריה באמרה שמשמש עם זו בפני זו ועם זו בפני זו ושאינה יכולה לסבול דבר זה. והבעל מכחישה ואומר שיש לכל אחת מהן חדר בפני עצמה ולא הי' דברים מעולם מי נאמן שהרי אין שם ראיה ואת"ל שאינה נאמנת דיינינן לה בדין מורדת או לא שהרי יצאתה מן הבית ואומרת שלא תחזור עד שיקח לה בית בפני עצמה. ואת"ל דלא דיינינן לה בדין מורדת מה תהא בכתובתה ובנכסיה. ואם תפסה אי מפקינן מינה ואם כופין אותו לגרש. הכל באר היטב יפרש אדוננו ולו תהיה צדקה:
תשובה לא נחשדו ישראל על פריצות כזה ואם הוא פריץ היא לא תאבה ולא תשמע אליו. ואם אומרת שכופה אותה או מריבה על ככה ודאי יוציא ויתן כתובה כהך דפ' המדיר וזה אם יש ראיה או שיודה הוא אבל לא מפיה אנו חיין דלהפקיע עצמה מלשכון עם צרתה אומרת כן ומיהו מחרימין עליהם שיאמרו האמת ואם יודה יוציא ויתן כתובה או יקח לה בית בפני עצמה. ואם לא יודה לא דיינין לה בדין מורדת כלל דהא אמרה בעינא ליה ולא מצערנא ליה אלא אני רוצה לדור בפני עצמי כי סבור' הייתי לקבל ועתה איני יכולה לקבל. וגם אין כופין אותו ליקח לה בית בפני עצמה שהרי התנה עמה שתדור עם צרתה וגם אין לחייבו במזונותיה כיון שיצאה שלא מדעתו. וא"ת הא קיי"ל שכל דבר שהבעל קים ליה היא נאמנת שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה למימר דבר דאיהו קים ליה אלא ודאי קושטא קאמרה ומהאי טעמא קיי"ל באשה שאמרה בפני בעלה גרשתני נאמנת וכדרב המנונא. אבל אם אמרה שאינו יורה כחץ אינה נאמנת משום דאיהו לא קים ליה ומעיזה פניה בדבר שהוא אינו מכיר בשקרה ובנ"ד נמי כיון שהוא יודע אם אומרת אמת או שקר אינה מעיזה פניה ונהימנה. וי"ל דלא קשיא דבשלמא בטענת אינו יורה כחץ או גרשתני לא משוי ליה רשע בטענתה אבל בנ"ד אם אתה מאמינה נמצא אתה עושה אותו פריץ ורשע ולא מהימנה לה בכי האי גוונא. וכן כתבו ז"ל דלא מהימנין לה אלא במידי דלא פגמא ליה. ותו דלא דמי העזות להדדי. תדע דאינה נאמנת בטענה אחרת במגו דאי בעיא אמרה גרשתני דדלמא בהאי טענה אינה מעיזה פניה ובטענה אחרת מעיזה. הלכך אין כאן מגו וכן כתבו המפרשים הילכך הבו דלא לוסיף עלה דהאי דרב המנונא. ובנ"ד אין כופין אותה לדור עם צרתה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה ואין דנין אותה בדין מורדת דהא אמרה בעינא ליה ולא בדין מאיס עלי שהרי אינו מאוס לה. וכן אין כופין אותו לקחת לה מדור בפני עצמה שהרי התנה עמה ולא לתת לה מזונות ולא תנאי מתנאי כתובה שהרי מרדה ויצאתה ואינה משמשתו. הילכך יעמדו עד שיתפשרו ובכיוצא בזה יעשה הדיין פשרה וכפי שיראה האמת להיכן נוטה כגון שהיא צנועה והוא פריץ או להיפך לאותו צד יטיב הפשרה. והנראה לע"ד כתבתי: