שו"ת רדב"ז/תתלד

שאלת ממני אבאר לך סוגיית חרדל ודבורים לפי שיטת רש"י ז"ל ואעפ"י שרבו בה הפירושים רצית לדעת מה עמדי:

תשובה ת"ש מרחיקים את המשרה מן הירק ואת הכרישים מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים. לא נתברר במתני' כמה שיעור ההרחקה ולא בתלמוד אבל למדוה מהתוספתא דתניא ר' יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא יזיקו בני אדם ולמדו מכאן דשיעור הרחקה נ' אמה לרבנן אלא שנחלקו הרמב"ן ז"ל כתב דוקא חרדל מן הדבורים אבל משרה יש ללמוד מנברכת שהיא ד' אמות. והרשב"א ז"ל כתב כיון דערבינהו חד שיעורא אית להו נ' אמה ולענין דינא לא נפקא מינה מידי דקי"ל כר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק עצמו ומודה ר' יוסי בגירי דיליה ושיעורייהו ג' טפחים. ואיכא למיבעי משרה מהו להרחיקה מחרדל ומן הדבורים ואיכא למימר דמלתא פסיקתא קתני מרחיקין את המשרה מכל מיני ירק וחרדל בכלל ירק הוא אבל מן הדבורים משמע דאין צריך להרחיקה שאין מזיק להם הריח ומ"מ העשן מזיק להם שאנו רואים שבורחים מן העשן. ומתניתין לא זו אף זו קתני דאפילו ריח ירק מזיק לירק אחר ומרחיקין את החרדל מן הדבורים משום פלוגתא דר' יוסי. וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך וקשיא לרבא דאמר אסור לסמוך. וא"ת אמאי לא מותיב מהך ברישא כיון דמתניא ברישא. וי"ל דכל הנך פירכי דלעיל מוכח להו מגופא דמתני' מדתני עלה והכא לא מצי לאוכוחי אלא מדר' יוסי משום הכי נטר לה לבסוף ומ"מ קושיא זו הקשו מקמי הך דלעיל דמרחיקין את האילן מדאמרינן כדאמר רב פפא בלוקח הכא נמי בלוקח והתלמוד סדר תרתי פירכי דפריך מאילו זו אחר זו. כי ליכא ירק נמי לא סמיך והא קמ"ל דהני קשו אהדדי. רש"י ז"ל העתיק לשון הגמרא וטעמו ז"ל דלשון הגמרא דקאמר קשו אהדדי לאו קושטא היא דהא ירק לא קשה אמשרה ומשום הכי היה איפשר להגיה הלשון הני דהני קשו אהני לפיכך העתיק הלשון לומר כי היכי דירק מלתא דפשיטא היא דלאו מזיק הוא הנך נמי בצלים ודבורים לא מזיקי וליכא למטעי. וא"ת כיון דאי ליכא ירק נמי לא סמיך ליתני מרחיקין את המשרה משדה חבירו לפי שמזיק את הירק והכרישים מזיקים את הבצלים והחרדל את הדבורים ושמעינן מינה תרתי דהני מזיקי אהני ואסור לסמוך אע"ג שעדיין לא בא המזיק. וי"ל דאורחיה דתנא לקצר ותו דלא מתניא שפיר ר' יוסי מתיר בחרדל. אי הכי אימא סיפא ר' יוסי מתיר בחרדל ותנו עלה מפני שיכול לומר עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבוראי הרחק דבוריך מחרדלאי שבאות ואוכלות לגלוף חרדלאי. האי לישנא משמע דס"ל לרבנן שהדבורים אין מזיקין לחרדל דמשום הכי פליגי רבנן עליה דר' יוסי ואמרי צריך להרחיק בעל החרדל ולא בעל הדבורים משום דלא מזיקי כדמפרש טעמא בגמ' ומשום הכי ניחא לי לפרושי כולא סוגיין על הקדמה זו בין למקשה ובין למתרץ. וא"ת ולאביי מי ניחא אמאי איצטריכו כל הני מתנייתא. וי"ל שאין כל הנזקים שוין ואיכא מינייהו דחידושא הוי דמותר לסמוך ואיכא מינייהו דחדושא הוי דאסור לסמוך היכא דאיתיה לניזוק ולרבא הא קמ"ל דהני קשו להני. ואי דלא סמוך היכי משכחת לה. וא"ת מאי קושיא מדר' יוסי דהא אמרינן לעיל דלא קאמר רבא אליבא דר' יוסי אלא בבור דווקא ומשום גירי דיליה דכל מרא ומרא וכו' הא בעלמא מודה רבא אליבא דר' יוסי ואנן בכולו שמעתין מדרבנן מקשינן לרבא ואין הכי נמי דהוה מצי למימר בכולהו דר' יוסי נינהו אלא דלא ניחא ליה לאוקומינהו כיחידאה. וי"ל דהשתא נמי מדרבנן מקשינן דהא לא פליגי עליה אלא אי מזקי דבורים לחרדל דאי הוו מודו ליה דתרוייהו מוקי אהדדי הוי אמרי דמותר ואי אסור לסמוך לא משכחת לה ובשלמא לאביי משכחת לה כפשטא דמתני' כגון שקדם בעל הדבורים לרבנן בעל החרדל מרחיק כל ההרחקה שבא להזיק את חבירו שלא כדין אע"ג דאכתי לא ידעינן דעל המזיק להרחיק את עצמו מ"מ זה שבא לגבול חבירו חייב להרחיק את עצמו. ור' יוסי ס"ל כיון שגם הדבורים מזיקים את החרדל גם השני יכול לסמוך דמצי למימר לא דייך שסמכת המזיק אצל שדה שלי אלא שתרחיקני. אלא לרבא לא משכחת לה דאע"ג דמשכחת לה שפיר לרבנן וכגון שסמך בעל דבורים תחלה שאינו מזיק לרבי יוסי לא משכחת לה כיון דתרוייהו מזיקי נינהו ורבנן לא פליגי עליה בהא דאי הוו מודו ליה דתרווייהו מזיקי אהדדי שפיר הוה מתניא להו בחרדל מותר והיכי משכחת לה ומדרבנן מותבינן דמדר' יוסי נשמע לרבנן. וא"ת מאי פריך דילמא איירי ר' יוסי כשבאו שניהם כאחד לסמוך. תירצו בזה כיון דר' יוסי ס"ל תרוייהו מזיקי אהדדי אם איתא שבאו שניהם כאחד הכי ה"ל למימר זה מרחיק וזה מרחיק. א"נ ר' יוסי אוסר בשניהם. ול"נ דפשטא דמתני' משמע דקדים חד מינייהו דקתני מרחיקים את המשרה מן הירק וכו' משמע דירק קדים וכן מרחיקים את החרדל מן הדבורים ועלה קאי ר' יוסי ולא כשבאו שניהם כאחד. וא"ת אכתי משכחת לה בשסמך שלא ברשות תירצו בזה א"כ היה כופהו להרחיק חצי ההרחקה ומדקתני ר' יוסי מתיר בחרדל משמע שאינו כופהו כלל. ול"נ דמדרבנן נשמע לר' יוסי דרבנן איירי בשקדם בעל הדבורים דבהתר סמך שהרי לדבריהם אין הדבורים מזיקין לחרדל לר' יוסי נמי בעינן לאשכוחי דבהיתר סמך. א"נ דלא מוקמינן מתני' בגזלני דסמכו שלא כדין אלא ודאי בהיתרא אית לן לאוקומא ולא משכחת לה וקשיא לרבא. ובהכי אתי שפיר הא דקשיא להו לרבוותא ז"ל לעולם דסמך שלא ברשות וכיון דסמך זכה וכענין ששנינו לענין אילן ובור אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים. ותירצו בזה דשאני אילן דאיכא הפסד מרובה. א"נ משום ישוב העולם. ותו דאם כן הוה ליה למימר מרחיק ונותן דמים. עוד נ"ל דגבי אילן לא ברי היזקיה דדילמא יתפשטו שרשיו לצד אחר ולא לצד הבור הילכך קוצץ ונותן דמים אבל הכא ברי היזקיה ואם אתה אומר מפני שקדם זכה נמצא חוטא נשכר. וא"ת דילמא איירי בשנתן לו רשות לסמוך. וי"ל דמה נפשך אם חבירו מודה מאי למימר ואי אין חבירו מודה לאו כל כמיניה לומר שנתן לו רשות ואי בשהחזיק ובא בטענה היינו דרב פפא דמוקי לה בלוקח ואי הוה מוקי לה בבא בטענה ה"א הנ"מ בטענת אתה נתת לי רשות דכל הנותן בעין יפה נותן ופשיטא דעל המזיק להרחיק עצמו כדמשני רבינא להכי מוקי לה בלוקח לאשמעינן דהמוכר נמי בעין יפה מוכר ועל המזיק להרחיק עצמו. וא"ת לר' יוסי כיון דתרווייהו מזיקי אהדדי אמאי לא ירחיק זה השני חצי ההרחקה מאי שנא מבור דאמרינן ראשון שסמך למצר צריך השני להרחיק חצי ההרחקה לפחות. תירצו בזה דלגבי בור היינו טעמא משום דאי איפשר לו לסמוך למצר לפי שהיה מקלקל בורו של חבירו ומפילו בידים הילכך צריך להרחיק שיעור כותל בור מיהא. אבל גבי חרדל מה יועיל בהרחקתו מעט הרי עדיין הדבורים באות ואוכלות ונזוקות הילכך בכדי לא ירחיק וכתב עלה הרשב"א ז"ל ועדיין אינו מתיישב בעיני דודאי נראה לכאורה שהשני צריך להרחיק כל ההרחקה דאי לא לרבנן דאמרי מרחיקים את החרדל מן הדבורים חצי ההרחקה היא ומה הועילה הרחקתו מכאן נ"ל ראיה שהשני שבא לסמוך מרחיק הכל שהראשון שקדם וזכה זכה לגמרי אלא נ"ל דר' יוסי בור שאני דכיון דדבר קבוע הוא ואי אפשר להרחיקו הילכך כיון שקדם וזכה זכה. והשני כונס לתוך שלו כשיעור הרחקת שני בורות כדי שלא יזיק ואף לרבנן בחרדל ודבורים כן אבל לר' יוסי אע"ג שקדם וסמך ויש לו רשות כיון שהניזק אינו מצוי באותה שעה אפ"ה כיון שהדבורים אינו דבר שיפסד לגמרי בהרחקתו ויכול הוא לטלטלן בלא הפסד מרובה אם הוא אינו רוצה להתרחק אף בעל החרדל אינו מחוייב להתרחק כלל עכ"ל. וקשיא לי עלה הא ניחא היכא דקדם בעל הדבורים אבל היכא דקדם בעל החרדל הא איכא הפסד מרובה שצריך לעקור אותו ומשמע דר' יוסי בכל גוונא מתיר כיון דתרווייהו מזיקי אהדדי וכ"ש לפי מה שכתבנו ששיעור ההרחקה נ' אמה שצריך לעקור חצי שדהו ואיכא הפסד מרובה וצ"ע. ונ"ל לתרץ עיקר קושיין שהבורות יש בהם קצת ישוב יותר מישוב חרדל ודבורים ומשום הכי צריך להרחיק כדי שלא יתקלקל. אמר רב פפא בלוקח כלומר אחד שזרע חרדל מכר חצי שדהו סמוך לחרדל והלוקח בא להעמיד דבורים סמוך לחרדל ומשכחת לה בהתר שהרי כל השדה שלו היה ורב פפא אית ליה דעל המזיק להרחיק עצמו מן הנזק כדאמר רבינא בסמוך אלא שאין דרך האמוראים לתרץ אלא מה שהקשה לו שיפרש היטב קושיתו וקשיא ליה היכי משכחת לה ומתרץ דמשכחת לה בלוקח: וא"ת מתני' איפכא משמע שקדם בעל הדבורים תחלה דקתני מרחיקים את החרדל מן הדבורים. וי"ל דה"ק מרחיקים את החרדל מפני זה שבא לסמוך הדבורים ולישנא דמתני' נמי הכי משמע דקתני מרחיקים ולא שייך לומר הרחקה אלא למי שהיה קרוב. ואקשינן אי בלוקח מאי טעמייהו דרבנן דאמר מרחיקין הרי בהתר עשה דלא ס"ל למקשה שצריך להרחיק עצמו מן הנזק כיון דבהתר סמך. ובשלמא אי ליתא לדרבא ניחא א"נ הכי פי' בשלמא אי תריצת דמשכחת לה דסמך שלא ברשות וכיון שזכה זכה כדאמרינן גבי בור ואילן משכחת לה שפיר פלוגתייהו כגון שסמך בעל החרדל שהוא המזיק וכל זמן שלא בא חבירו לסמוך שם דבורים אין חבירו יכול לכופו להרחיק אע"ג דלכתחלה לא היה רשאי לסמוך ומשום הכי כשבא חבירו לסמוך דבורים צריך המזיק שהוא בעל החרדל להרחיק כל ההרחקה. ור' יוסי ס"ל כיון שהדבורים מזיקים נמי לחרדל מותר בלא הרחקה שהרי אומר לו כיון שאתה מזיק כמוני לא אתרחק נהי דקשה דמוקמינן לה בגזלני אלא השתא דאמרת בלוקח מאי טעמייהו דרבנן ויש ספרים שכתוב בהם אי בלוקח מאי טעמייהו דרבנן אפילו משרה וירק נמי וה"פ כשתרצה לומר דס"ל לרבנן דדבורים מזיקי נמי לחרדל משרה וירק מאי איכא למימר הרי הירק אינו מזיק כלל אלא המשרה הוא המזיק לבדו וכיון דבהתר סמך למה ירחיק. ועוד מאי טעמא דר' יוסי אפי' משרה וירק נמי כלומר אפי' אם באת לומר דלרבנן אעפ"י שעשה בתוך שלו מתחלה לא בשביל כך יפה כחו אלא כיון שעכשיו הוא מזיק צריך להרחיק לר' יוסי לא מצית אמרת הכי דכיון דמתיר בחרדל אעפ"י שהוא מזיק אלמא ס"ל דכיון שעשה בתוך שלו אהני ליה שאינו צריך להרחיק לאחר מכאן וכיון שהוא אינו צריך להרחיק אף בעל דבורים [כן] מטעמא דכתיבנא וכיון דס"ל לר' יוסי שיפה כחו של בעל החרדל מפני שבתחלה ברשות עשה אפילו במשרה וירק נמי ה"ל למימר הכי ולמה מודה במשרה לת"ק לשון הר"ן ז"ל והוא של הרמב"ן ז"ל. ואני בעניותי אומר דה"פ אפילו אם באת לומר דרבנן ס"ל כל המוכר בעין יפה מוכר ומסתמא כשמכר לו ע"מ שיעשה בו כרצונו אפילו להעמוד דבורים ויצטרך הוא להרחיק אעפ"י שלא התנה. אבל לר' יוסי עי"כ לית ליה האי סברא דא"כ אמאי מתיר בחרדל לימא ליה בעין יפה מכרת לי שאם ארצה להעמיד דבורים שתתרחק אתה וכיון דלית ליה האי סברא מאי איריא דפליג אחרדל ודבורים אמשרה וירק נמי הוה ליה לפלוגי כיון דבהתר עשה ואע"ג דאנן מדרבנן מקשינן כדאמרן לעיל ולא מדר' יוסי ה"ק בלוקח ליכא לאוקמה דא"כ מאי טעמיה דר' יוסי. וא"ת לוקמא בלוקח וכגון שהעמיד בתוך שדהו דבורים ומכר חצי שדהו וזה בא לזרוע חרדל וכן נמי שזרע ירק ומכר חצי שדהו וזה בא לסמוך המשרה. א"נ כגון שמכר הדבורים או הירק והוא בעצמו בא לסמוך המשרה או החרדל והשתא אתי שפיר דבעל החרדל שהוא המזיק מרחיק וכן בעל המשרה ור' יוסי מתיר בחרדל משום דתרווייהו מזיקי אהדדי ומודה במשרה. ויש מי שהעמידה בשני לוקחים כגון שהיו לו שתי שדות באחת העמיד דבורים ובאחת זרע חרדל ומכר אחת לראובן ואחת לשמעון והשתא פריך שפיר כיון דבהתר סמכו מאי טעמייהו דרבנן ומאי טעמיה דר' יוסי אפילו משרה וירק נמי. ונ"ל בלוקח אחד מחזקתה שפיר דאי בשהעמיד דבורים ומכר וזה בא לזרוע חרדל א"נ בשמכר הדבורים והוא בעצמו בא לזרוע החרדל לא הוה פליג ר' יוסי כלל שאעפ"י שהדבורים מזיקים לחרדל מ"מ אינו מזיק גמור כמו החרדל הילכך המזיק הגמור שבא לגבול הראשון עליו להרחיק ולא שאני לן בין שיהיה הוא בעצמו המוכר או הקונה ובהא לא הוה פליג ר' יוסי לא פליג אלא היכא שעשה שלא כהוגן כגון שזרע חרדל שהוא המזיק הגמור ומכר את השדה וזה בא להעמיד דבורים סד"א כיון שהוא המזיק הגדול הוא צריך להרחיק קמ"ל ר' יוסי דמצי אמר ליה גם אתה מזיק מ"מ ודייך שאיני מרחיקך ולא תרחיקני דמודה ר' יוסי לרבנן דחרדל מזיקים לדבורים טפי ממה שמזיקים הדבורים לחרדל ומשום הכי לא מצי לאוקומי אלא בלוקח וכדפרש"י ז"ל אחר שעשה חרדל מכר חצי שדהו והלוקח העמיד שם דבורים והיינו דקשיא לן מאי טעמייהו דרבנן בשלו עשה יאמר ליה ללוקח סברת וקבילת. אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק עצמו לעולם בלוקח כדאמר רב פפא ועל המזיק להרחיק עצמו אעפ"י שעשה בהתר גמור וטעמא דמלתא דקי"ל כמד"א המוכר בעין יפה מוכר וכך היה דעתו שאם ירצה הלוקח להעמיד דבורים שיתרחק הוא שיודע הוא שאין אדם סובל נזקין ואע"ג דרב פפא נמי הכי ס"ל וכדכתיבנא לעיל מ"מ תלינן תירוצא ברבינא משום דאיהו אמרה בהדיא. וא"ת נהי דתירץ קושיא קמייתא מאי טעמייהו דרבנן קושיא בתרייתא מאי טעמיה דר' יוסי אכתי לא תירץ וליכא למימר דלא שמיע ליה לרבינא אלא קמייתא חדא דקושיא מפורשת היא. ותו דתלמודא סדרינהו יחד. וי"ל דבכלל תירוצו של רבינא הוא דאמר קא סברי רבנן כלומר כולהו רבנן ור' יוסי בכלל על המזיק להרחיק עצמו והוא דקא תריץ בהאי לישנא משום דעיקר קושיין מדרבנן היא כדפרישנא לעיל אמר קא סברי רבנן על המזיק וכו' אבל ה"ה לר' יוסי כדמשני בסמוך. והמקשה דקדק הלשון מדקאמר קא סברי רבנן מכלל דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק ונהי דתירצת קמייתא אבל בתרייתא אכתי הדרא לדוכתה דמאי טעמיה דר' יוסי וא"כ לא מצית לאוקומה בלוקח והדרא קושיין לדוכתא. ואי דלא סמיך היכי משכחת לה. ועוד הכריחו למקשה דלר' יוסי על הניזק להרחיק עצמו מדתנן ר' יוסי אומר אעפ"י שהבור קדם וכו' כדפריך בסמוך אלא דניחא ליה להוכיח כן מדברי רבינא. וא"ת עדיפא מינה הוה ליה לאקשויי היכי מצית למימר על המזיק להרחיק עצמו אעפ"י שסמך בהיתר שלו והתנן אם אילן קדם לא יקוץ ואוקימנא לה בלוקח דאלמא כל שסמך ברשות גמור אעפ"י שעכשיו הוא מזיק אינו צריך להרחיק הא תריצנא לעיל דהא לאו קושיא היא דשאני אילן דהפסד מרובה הוא. א"נ משום ישוב העולם. והרשב"א ז"ל תירץ דאילן שאני שלא היה שם הניזוק בשעה שמכר לו את האילן דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי אבל הכא שהיה שם הניזק ה"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ע"כ. ולפי זה אם לא היה שם הניזוק כגון שזרע חרדל בשדהו ומכר חצי שדהו וזה בא להעמיד שם דבורים אינו חייב להרחיק ולדעתו ז"ל צריך להעמידה כגון שזרע חרדל והעמיד דבורים ומכר את הדבורים והניח לפניו החרדל ודוחק הוא ולדידי בשדה שאינה עשויה לבורות לא קשיא כלל דלא ה"ל לאסוקיה אדעתיה שיכרה שם בור אבל בשדה העשויה לבורות קשיא וצריך לתרץ אי משום דהפסדו מרובה א"נ משום ישוב העולם. אלא לעולם קא סבר ר' יוסי על המזיק להרחיק עצמו כלומר לא כמו שהבנת מתוך דברי דלר' יוסי על הניזק להרחיק עצמו אלא כ"ע על המזיק ס"ל והא דאמינא קא סברי רבנן משום דקושיין לרבנן הוא. וא"ת היכי מצי לתרוצי הכי והתנן ר' יוסי אומר אעפ"י שהבור קדם וכו' וי"ל דסבירא לן השתא דהני נזיקין ודכוותייהו שהנזק מתחיל בשעה שעושה אותו מודה ר' יוסי לרבנן דעל המזיק להרחיק את עצמו אבל גבי נוטע אילן באותה שעה אין מתחיל הנזק אלא לאחר זמן והכי דייק לישנא דזה חוכר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. א"נ משום דלא ברי הזיקיה וכדכתיבנא לעיל ובהכי סלקא סוגיין דחד מקשה הוא ובין המקשה ובין המתרץ תרוייהו ס"ל דלרבנן דבורים לא מזיקי אחרדל והא דמסיק תלמודא והכי קאמר להו רבנן לר' יוסי לאו מעיקר התירוץ הוא דשפיר סליק תירוצא דמשכחת לה בלוקח והא סברי רבנן ור' יוסי על המזיק להרחיק עצמו אלא פירושא בעלמא הוא לאסוקי פלוגתייהו דרבנן ור' יוסי ולא לחדותי מידי. והדר פריך וסבר ר' יוסי וכו' והתנן ר' יוסי אומר וכו' משום דלא ניחא ליה לתלמודא לחלק בין הני נזקין דמתני' לנזקין דבור פריך והתנן וכו' ומשני לדבריהם דרבנן קאמר. וקשיא לי אי לדבריהם קאמר היכי פסיק ותני ר' יוסי מתיר בחרדל דבשלמא אי הוה תני במתני' טעמיה דר' יוסי הוה מצינן למימר דהא דתני ר' יוסי מתיר בחרדל לפום מאי דהוה סבר ר' יוסי דמודו רבנן דדבורים נמי מזיקי לחרדל אבל כיון דלא תני טעמא במתני' קשיא לישנא דר' יוסי מתיר כיון שהוא לדבריהם וליה לא ס"ל. וי"ל דודאי ר' יוסי פירש טעמו של דבר כדאיתא בברייתא דתני עלה דמתני' אלא מסדר המשנה השמיט הטעם דלא נימא כי היכי דהלכתא כר' יוסי דעל הניזק להרחיק עצמו הלכתא נמי כוותיה במאי דסבר דדבורים מזיקי נמי אחרדל והא ודאי ליתא דבהא קי"ל כרבנן ומשום הכי סתים ותני ר' יוסי מתיר בחרדל ולא אדכר לטעמיה וה"ק אף לפי דבריכם שאתם אומרים שעל המזיק להרחיק עצמו היה לכם להתיר בחרדל והמקשה הזה הוא ידע שפיר דלרבנן דבורים לא מזיקי לחרדל ולא הוה קשיא ליה אלא דבהדיא תנן דסבר ר' יוסי על הניזק להרחיק ולא הוה צריך לתרוצי אלא לעולם על הניזק סבירא ליה ולדבריהם דרבנן קאמר להו ותו לא אלא דאסיק לכולא מלתא כדאסיק לעיל. הקשה הרשב"א ז"ל אם איתא דלדבריהם קאמר להו היכי קאמר ר' יוסי מתיר בחרדל כלומר דלרבנן הוה להו למשרי בחרדל דאדרבה כיון דתרוייהו מזיקי אהדדי וסברי רבנן על המזיק להרחיק עצמו זה מרחיק וזה מרחיק ה"ל למימר ותירץ ז"ל דכלפי מה שאמרו רבנן מרחיקים את החרדל אמר להו ר' יוסי שאלו רצה בעל החרדל לסבול נזקין של דבורים כדי שלא יצטרך גם הוא לעקור חרדלו ויהא הפסדו מרובה אלא שרוצה להציל עצמו בטענה זו שיאמר עד שאתה אומר לי להרחיק גם אתה הרחק לפי שגם אתה מזיק ועל המזיק להרחיק עצמו ולכוף את חבירו בעל הדבורים גם הוא להרחיק חצי ההרחקה שומעין לו ואהדרו ליה רבנן דבורים לא מזקי וכו' עכ"ל. ואני אומר שאם היה ר' יוסי מפרש בהדיא דלדבריהם קאמר היה ראוי שיאמר זה מרחיק וזה מרחיק כיון דרבנן סברי על המזיק להרחיק והוא היה סובר דרבנן מודו ליה דתרוייהו מזקו אהדדי אבל כיון דלא פירש כן תרתי קאמר לדידי מותר גמור דעל הניזק להרחיק עצמו ולדידכו לא היה לכם להטיל כל ההרחקה על בעל החרדל אלא להתיר לו חצי ההרחקה. אי בטרפה הדר פארי הקשה הראב"ד ז"ל א"כ בכל עת שיפרה יאכלוהי וא"כ לא ירבה ולא יפרה ותירץ ז"ל דאין אוכלין אותו אלא פעם אחת קודם שירגישו חדודו ושוב אין אוכלין אותו ומ"מ הוזקו הדבורים באותה אכילה שמחריבות את הדבש והרשב"א ז"ל הקשה על תירוץ זה משום דלישנא דבאות ואוכלות משמע שבכל עת הן באות ואוכלות ודברים הרבה נאמרו בקושיא זו אבל מה שנ"ל שאין הדבורים אוכלין העלין הקשים אלא ראשי העלין הרך הילכך יפרה וירבה שכל עוד שאוכלות ראשי העלין השורש מוסיף כח ורבה יותר ויותר. והרשב"א ז"ל הקשה אכולה סוגיין דמרחיקין את החרדל מן הדבורים ואמאי הוה ליה כשור הניזק ברשות המזיק והחמיר הרבה בקושיא זו וכתב וצל"ע ומתוך הדוחק אני אומר דריח דחרדל מחדד פי הדבורים וממקומו הוא מזיקן ועדיין אינו מיושב בעיני דא"כ גירי נינהו ואמאי פליג בה ר' יוסי דהא מודה ר' יוסי בגירי דיליה ע"כ. ולע"ד נראה שהדבורים הם בעלי כנף וכל העולם הוא רשותם שעקר קנינם מדבריהם כך הוא שילכו לשוטט בשדות ואוכלות ומקיאות בכוורת ועושות הדבש ואינם בני שמירה. ותו דאין הדבורים ניזוקים אלא הדבש הוא ניזוק שהוא ברשותו וא"ת כיון שהם משוטטות הרבה א"כ אין לדבר סוף הא לא קשיא דבחמשים אמה מלו כריסייהו וחוזרים אל הכוורת להקיאו ודכוותיה אמרינן ביונים לקמן הנה כתבתי לך מה שנראה לעניות דעתי לפי שיטת רש"י ז"ל וגרסתו. ויש גרסא אחרת לר"ח ור"ת ורבינו יהוסף הלוי ז"ל והרי היא כתיבה בדברי המפרשים והתוספות ז"ל ואעפ"י שידעתי שתמצא שיטות אחרות על רש"י ז"ל את זה בחרתי מעוני ושים עינך עליו וקי"ל כר' יוסי דעל הניזק להרחיק עצמו ומודה ר' יוסי בגירי דיליה וקי"ל כרבנן דאמרי על בעל החרדל להרחיק שאין הדבורים מזיקין לחרדל וקי"ל כרבא דאמר אסור לסמוך אפי' שאין הניזוק שם באותה שעה לפי שיטת רש"י ז"ל אבל לפי שיטת ר"ח ור"ת ז"ל מותר לסמוך וכשיבוא הניזק צריך להרחיק נזקיו: