שו"ת רדב"ז/תתלא
שאלת ממני אודיעך דעתי במה ששנינו בפרק יוצא דופן תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל וההורגו חייב והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם ולגבי נחלה כתב הרמב"ם ז"ל פ"ק דהלכות נחלות אבל אם מתה האם תחלה ואח"כ מת הבן אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחר אמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו ע"כ. ולגבי רציחה כתב פ"ב מהלכות רוצח ושמירת נפש שאם לא כלו לו חדשיו הרי הוא כנפל עד שיהיו לו ל' יום ואין ההורגו נהרג עליו:
תשובה בעל מגיד משנה שקיל וטרי בה טובא והעלה הדבר בצ"ע ע"ש. אבל מה שנראה לי אחר בקשת המחילה מהרב הנזכר דס"ל להרמב"ם ז"ל דלא השוה אותם התנא הדברים אלא כל אחד ואחד כפי עניינו דנהי דלענין אם הוא בן יום א' השוה אותם ונוחל ומנחיל ונהרג עליו אבל לענין אם כלו לו חדשיו אינם שוים דלענין נפשות הוי ספק בן קיימא ומספיקא לא קטלינן ליה עד שנדע ודאי שכלו לו חדשיו. אבל לענין נחלות מוקמינן ממונא בחזקתיה שהרי קודם שמת הבעל היה הממון כלו בחזקתו ועתה שמת עדיין הממון בחזקתו שהבן כרעא דאבוה הוא וכיון שאתה בא להוציא מחזקתו לא תוציא הנחלה מן הספק. וא"ת הא ניחא היכא שהדבר ספק אם כלו לו חדשיו או לא אבל אם הדבר ודאי שלא כלו לו חדשיו הרי אין כאן חזקת ולד כלל ובשלמא היכא דנולד לח' איכא למימר בן ז' הוא אלא שנשתהא אבל נולד לששה ודאי נפל הוא ואין כאן חזקת ולד. ומתוך קושיא זו אני אומר שלא אמרה הרב ז"ל אלא היכא דאיכא ספיקא אם כלו לו חדשיו או לא אבל היכא דידעינן בודאי שלא כלו לו חדשיו לא אמרה וה"פ אפילו היה קטן בן יומו ולא ידענו שכלו לו חדשיו וכו' ואפי' אם תרצה לפרש לשון הרב ז"ל דידענו בודאי שלא כלו לו חדשיו איכא לפרושי דידענו בודאי שלא כלו לו תשעה ואכתי איכא לספוקי שמא בן שבעה הוא ונשתהא ומספיקא לא מפקינן ממונא מחזקתו הראשונה אבל בן ששה ודאי נפל הוא ודאי ואין כאן חזקת ולד והיינו דלגבי אבלות אמרינן עלה דמתני' והרי הוא כחתן שלם למאי הלכתא אמר רב פפא לענין אבלות ואמרינן כמאן דלא כרשב"ג דאי כרשב"ג הא אמר כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהא ספיקא הוי ודחו דקים לן בזה דכלו לו חדשיו משום דמספיקא לא היה חייב להתאבל דספק אבילות להקל. ואע"ג דאיתא באבל רבתי הספקות מתאבלין עליהם פי' ר"י דהיינו ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון. אבל ספק נפל אין מתאבלין עליו וטעמא דמלתא דספק בן ט' הרי הוחזק שיש להתאבל עליו אבל לא ידעינן מי הוא החייב אבל ספק לא הוחזק שחייבין להתאבל עליו וספק אבילות להקל. והרב בעל מ"מ ז"ל כתב בפ"א דיבום וחליצה וז"ל ובענין ירושה שהוא דבר ממון סבור רבינו שהעמידוהו על דין תורה ולזה כתב פ"א מהלכות נחלות שקטן בן יומו שלא כלו לו חדשיו אם חיה אחר אמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל ומנחיל ור"ל שנגמרו סימניו שזה קרוי ולד אבל אם לא נגמרו סימניו ולא כלו לו חדשיו נפל הוא קרוי כמו שכתב בהלכות מילה ולא רצו חכמים לשנות דבר בדין הירושה מפני שכל דבר שבממון קולו של זה הוי חומרו של זה וכו'. ואני לא ידעתי איזה כתב בראשונה כי מסדר ההלכות משמע דהך דנחלות כתב לבסוף ומשמע דלא הוה ניחא ליה לפרושי דאיירי בשנגמרו סימניו ומשום הכי מסיק לה בצ"ע. ואיברא דלשון הרב ז"ל בנחלות משמע דלא איירי בשנגמרו סימניו אלא בשלא נגמרו ואפ"ה מידי ספק לא נפיק ולאו נפל גמור הוא דאיירי בדלא ידעינן אי כלו לו חדשיו. א"נ דידעינן דלא כלו לו ח' ונכנס לט' והוי ספק דילמא בן ז' ואשתהי וכדכתיבנא. ומה שכתב ז"ל לתת טעם בירושה משום דהוו קולו של זה חומרן של זה טעם נכון הוא. ואם הלכות יבום וחליצה שנא לבסוף ומוקי לה בשנגמרו סימניו ומה שהעלה בנחלות בצ"ע תירץ כאן נבטל דעתנו מפני דעתו ונפרש בשנגמרו סימניו וע"ש בדבריו כי האריך הרבה: