שו"ת רדב"ז/תשצד

שאלת ממני אודיעך פי' סוגיית תגרי לוד לפי שהיא סוגיא עמוקה רבת החלוקות ושקלו וטרו בה קמאי טובא ולא עמדת על תוכן דבריהם:

תשובה דע כי צריך לסוגיא זו קצת הקדמות. הקדמה ראשונה כי בעיא זו לא נפשטה אבל קי"ל דלאלתר הויא מחילה. ב' דלגבי מוכר נמי איכא למיבעי כה"ג. ג' דלר' טרפון נמי איכא למיבעי בין למאי דסברוה בין לפי הדחיה. ד' דמחילה לאלתר ניחא להו לתגרי לוד אע"ג דאיכא כנגדה תרתי. ה' דקנה ומחזיר אונאה עדיפא להו מביטול מקח. ו' דזמן הקצר ניחא להו. ז' דשתות עצמה וביטול מקח שקולים הם דכל חדא אית ביה חדא לטיבותא וחדא לריעותא שתות עצמה שכיח אלא דהוי שיעורו מצומצם ביטול מקח לא הוי מצומצם ולא שכיח ולפעמים הא עדיף ולפעמים הא עדיף כפי הסברות. ח' כי לדעת רש"י ז"ל מאן דבעי הא בעי הא ובעי לה בין אם ביטול מקח לעולם חוזר אי עד שיראה וכו' ולדעת התוספות מאן דבעי בתרייתא לא בעי קמייתא דפשיטא ליה דעד שיראה לתגר ולקרובו לא הויא מחילה. ט' דבין חזרת לעולם או כל היום הנאה פורתא איכא ואם יהיה כנגדה הנאה אחרת לא חיישינן לה. עשירית שאין שמחה שלא יהיה עמה קצת עצב ולא חזרה שלא יהיה בה קצת תועלת כדר' טרפון ואחר כל זה אבאר לך הסוגיא בעה"י איבעיא להו פחות לרבנן וכו' וא"ת היכי בעי דלא כהלכתא דהא קי"ל כרבא דאמר בסוף הסוגיא שתות קנה ומחזיר אונאה וכתב עלה רש"י ז"ל ואין אחד מהם יכול לחזור בו ואי בכדי שיראה לתגר או לקרובו מאי איכא בין שתות לפחות משתות אלא מאי אית לך למימר דלאלתר הויא מחילה יש לתרץ דממה נפשך קא בעי אם תאמר דלאלתר הויא מחילה א"כ ידעינן בודאי דהאי מתני' דקתני מי שהוטל עליו [ידו] על העליונה לאו הלכתא היא ואת"ל הלכתא היא הא איכא בינייהו שפיר וא"כ איכא למימר דעד שיראה לתגר ולקרובו ובמסקנא דאית לן דרבא וליכא האי בינייהו ידעינן ודאי דלאלתר הוי מחילה דאי לא תימא הכי מאי איכא וכו' וא"ת אמאי קאמר תלמודא לרבנן כיון דשייכא אפי' לר' טרפון ועדיפא דלר' טרפון שייכא בין לפי מאי דסברוה בין לפי הדחייה לפי מאי דסברוה איכא למיבעי כל פחות משליש דהויא מחילה לר' טרפון לאלתר הויא מחילה אי כל היום. ולפי דחיית מי סברת תהיה הבעיא לר' טרפון כמו לרבנן ממש וליכא לתרוצי משום דהלכתא כרבנן בעי לה אליבא דרבנן דבסתמא נמי הוי בעיין אליבא דרבנן. ויש לומר דהאי לרבנן מדברי מתלמוד היא משום דאי לרבנן פשיטא שפיר מדסבריה ודאי שפיר מי סברת אבל אי בעיין לר' טרפון נמי לא משני מידי דלעולם איכא למיבעי ודוחק. והנכון דאתי לתרוצי מה שקשה לן בתחלה דבעי לה דלא כהלכתא דבשלמא לר' טרפון ליכא בעיא דלית ליה הך סתם מתני' דקתני מי שהוטל עליו ידו על העליונה אבל לרבנן איכא למיבעי דהא סתם מתני' היא וכותייהו אזלא. ולגבי מוכר נמי איכא למיבעי דהא כ"ע לאו תגרי לוד נינהו דלא טעו אלא משום דלא פסיקא ליה אי לעולם חוזר או כדי שיראה חפץ נמכר כחפצו לא בעי לה במוכר דהוי מחלוקת פוסקים. ותו דעלה דמתני' בעי לה ומתניתין בקונה איירי כדקתני עד שיראה לתגר או לקרובו. ת"ש חזרו כתב רש"י ז"ל גבי תגרי לוד במתני'. כתב הכי משום דאורחיה דתלמודא לבאר ענין פשיטותו מה היה תחלה ולמה חזרו כתב דאין צורך להאריך בזה דמתני' היא ועלה קא בעי לה ומינה קא פשיט. סברוה פחות משליש וא"ת אמאי סברוה הכי לאפושי פלוגתא וי"ל דמתניתין הוי דייקי הכי מדלא קתני הורה ר' טרפון בלוד עד שמונה כסף ומדקתני האונאה שמונה כסף משמע דהוי כאונאה דת"ק ממש. וא"ת ליפשוט ממתני' לאידך גיסא מדקתני האונאה ולא איירי בפחות משתות ועלה קאי עד שיראה וכו' מכלל דפחות משתות דין אחר יש לו לאלתר וי"ל דאיכא סברה אחרת כנגדה דבשלמא אי האי עד שיראה קאי נמי אפחות משתות היינו דידעינן זמן החזרה לפחות משתות אלא אי אמרת דוקא בשתות א"כ לא ידעינן כמה זמן אחזרה בפחות דהא לא תני לה בשום דוכתא והדיוק אינו מוכרח ואדרבה עלה דמתני' קא בעי לה. משום הכי חזרו והא דלא קאמר משום הכי שמחו מעיקרא ואח"כ חזרו משום דאין פשיטותו אלא מחזרו אלא אנן צריכינן לברורי למה שמחו מעיקרא משום דפרכינן לקמן אי הכי במאי שמחו משמע דמעיקרא אתי לן שפיר אמאי שמחו לפי שהיה מתקיים המקח שבזה היו חפצים ומה שכתב רש"י ז"ל וחשיב ליה איהו מחילה ומחזיר אונאה היינו כפי הקס"ד אבל לפי המסקנא הוי מחילה גמורה וקרי לה מחילה אע"ג דמחזיר האונאה כיון שהמקח מתקיים הרי הוא אצלם כמחילה הא למדת דבקיום המקח היו חפצים אעפ"י שמחזירין האונאה והטעם שהיו בקיאין וקונין סחורה אחרת בזול באותם המעות וכי אמר להו כל היום חזרו לפי שהאריך להם הזמן אעפ"י שהיו מרויחים ממקום כדפי' רש"י ז"ל. וא"ת דבכולה סוגיין משמע דבכדי שיראה לתגר ולקרובו הוא זמן קצר והא מנא להו מי לא עסקינן שמכר לו סמוך לחשכה וכ"ת דכ"ד שעות קאמר לישנא דכל היום לא משמע הכי ומדלא קאמר כ"ד שעות. וי"ל דסתם משא ומתן שלהם היה בבקר ואיכא שהות טובא ומשום הכי חזרו. וא"ת אכתי שמא תגר וקרובו רחוקים ממנו ואיכא שהות טובא טפי מיום א'. קושיא זו תירצו בתוספות דלעולם שיעור א' הוא לפי מה שמצוי רוב הפעמים וזמנו קצר מדר' טרפון וא"ת אמאי חזרו הרי יש להם ריוח בדר' טרפון בשני דברים והפסד בדבר א' ואי אמרת ביטול מקח לעולם חוזר איכא תלת ואמאי חזרו. התוספות תירצו קושיא זו אבל לפי מיעוט דעתי לא היתה כוונת רש"י ז"ל בתירוץ קושיא זו אלא כך כי אותו הפסד שגרם להם ר' טרפון שאמר כל היום מתפשט בכל הרווחים שהרויח להם ר' טרפון דלגבי פחות משתות אפי' תימא דבכדי שיראה הרי ר' טרפון אומר כל היום וכן בשתות וביתר משתות נמי אם איתא דס"ל לרבנן בכדי שיראה הרי האריך להם זמן ואי לעולם חוזר כל הנמלכים באותו יום נמלכים כאשר כתבו הם ז"ל דלית לן לשקול הריוח וההפסד אלא כשזה לעצמו וזה לעצמו אבל בזמן שההפסד מתפשט בכל החלוקות שיש בהם הריוח אין זו טובה ומשום הכי חזרו וטעמו של דבר כי לעולם היו חפצים שיתקיים המקח ודילמא לא מתרמי תגר ולא קרוב ויתקיים המקח. וכן דקדקתי בלשון רש"י ז"ל מדלא פי' הטעם כדפירש התוספות אלא כתב סתם נוח להם שתהא חזרה בתוך כדי שיראה וכו' ואם כוונת רש"י ז"ל היתה למה שכתבו התוספות מ"מ מה שכתבתי הוא נכון לתרץ הקושיא. אלא אי אמרת וכו' ולר' טרפון נמי וכו' זה הלשון הוי מיותר לכאורה דהא אמרינן לעיל סברוה פחות משליש לר' טרפון כפחות משתות לרבנן וי"ל דאי לא אמר תלמודא הכי הוה אמינא דלא פשיט מידי דנהי דפחות משליש לר' טרפון כפחות משתות לרבנן הנ"מ לענין כמו שזה מחילה גם זה מחילה אבל לעולם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לרבנן דלא משוי מחילה אלא פחות משתות לאלתר הוו מחילה לר' טרפון דמשוי פחות משליש מחילה ראוי שנאמר שלא תהיה מחילה אלא אחר כל היום ולאפוקי מהאי הוצרך התלמוד לומר ולר' טרפון נמי לאלתר הוי מחילה דאין סברא לומר דפליגי בהא נמי מן הקצה אל הקצה דלרבנן להוי מחילה לאלתר ולר' טרפון כל היום ותו דאין סברא דפליגי אלא בשיעור ההונאה ובזמנה אבל בדבר שהוא מחילה לא פליגי שאין לנו לחדש מחלוקת. מי סברת וכו' דחי תלמודא בתמיה כפי הכלל המסור בידינו דאפושי פלוגתא לא מפשינן ופרש"י ז"ל ואינו חולק על רבנן אלא דביטול מקח דידהו משוי ליה אונאה משמע מדבריו דשתות עצמה דלמעלה משתות וכן פי' התוספות בדברי רש"י ז"ל. וא"ת מי דחקו לרש"י ז"ל לפרש כן וי"ל דאי לאו הכי במאי פליגי המקשה והמתרץ והתוספות לא סמכו על תירוץ זה דאיפשר לפרש כמו שפירשו הם ולא תקשה אלא עיקר מה שדחק אותו דהוא ז"ל סובר דהני תרתי בעיא חד גברא בעי להו ולכן כתב דמעיקרא דקאמר משתות ועד שליש לר' טרפון כשתות עצמה לרבנן היינו משתות ושתות בכלל ולא כמו שסובר לבסוף כדי שתתיישב בעיא זו לפי מאי דאסיקנא שמחו בשתות עצמה ושתות לר' טרפון כפחות משתות לרבנן ולפי סברא זו לא פירשנו המשנה אלא א"כ תמצא לומר ביטול מקח בכדי שיראה אבל לא דקדקנו לישבה אם נאמר לעולם חוזר לפי סברא זו דשתות לר' טרפון כפחות משתות לרבנן הילכך מיבעיא ליה אם נוכל לישב המשנה לפי סברא זו אם נאמר ביטול מקח לעולם חוזר ולפירוש זה גרסינן דאיבעיא להו וכך כתבו התוספות ואפי' אי גרסינן איבעיא להו אתי שפיר להכי סדר אותה התלמוד אחר הבעיא הראשונה והדחייה לאשמעינן כי לפי הבעיא הראשונה והפשיטות דהיינו סברוה מתפרשת המשנה שמחו וחזרו בין אם תאמר ביטול מקח לעולם או בכדי שיראה וכו' אבל לפי סברת מאן דדחי מי סברת אין המשנה מתפרשת אלא א"כ תאמר דביטול מקח לעולם חוזר ומשני שמחו בשתות עצמה ואין מכאן ראיה ומשום הכי בעי לראות אם מתפרשת המשנה בין את"ל ביטול מקח עד שיראה לתגר או לקרובו או לעולם משום דשמחו בשתות עצמה שנויא דחיקא הוא כדפרש"י ז"ל אי הכי במאי שמחו בשלמא אי פחות משליש לר' טרפון כפחות משתות לרבנן משום הכי שמחו דמאי דהוי חזרה לרבנן הוי מחילה לר' טרפון ואע"ג דפשטינן דמחילה נמי עד שיראה לתגר ולקרובו מ"מ שמחה איכא אע"ג דמחזיר אונאה בקיום המקח שבזה היו חפצים אלא אי אמרת דמשתות ועד שליש לר' טרפון כשתות עצמה לרבנן אמאי שמחו אדרבה בדרבנן ניחא להו דלרבנן הוי ביטול מקח ושניהם חוזרים ולר' טרפון הוי אונאה ויד הלוקח על העליונה אלא א"כ תפשוט דביטול מקח לעולם חוזר כי אמר להו כל היום חזרו ק"ל אמאי חזרו סוף סוף הנאה יש להם בדר' טרפון שאין יכול לחזור אלא כל היום ולרבנן לעולם. ונ"ל דלתרץ קושיא זו כתב רש"י ז"ל כי זו אינה הנאה כלל משני טעמים חדא דבין לעולם חוזר או כל היום הנאה פורתא היא ועוד אונאה יתר משתות לא שכיח לפיכך אין זו הנאה כלל כנגד מה שמפסיד בשתות עצמו אעפ"י שהוא דבר מצומצם ואכתי ק"ל דאוקי הפסד דשתות שהוא מצומצם כנגד מה שהרויח להם ביתר משתות דלר' טרפון כל היום ולרבנן לעולם שכן כתב הוא ז"ל למטה וז"ל כי הדר אמר להו כל היום אכתי שמחה איכא דלרבנן לעולם ולר' טרפון כל היום ותו לא ואי משום שתות וכו' והרי זה הלשון הוא הפך מה שכתב למעלה. וי"ל לפי שטתו ז"ל דאזיל הכא ושקיל וטרי לפי סברת דשתות עצמה חשיב אע"ג דהוי מצומצם ואזיל הכא ושקיל וטרי לפי סברת דשתות עצמה חשיב משום דהוי מצומצם. ובעיקר קושיין איכא לתרוצי דאע"ג שהדבר שקול דאוקי הפסד דשתות עצמה כנגד מה שהרויח להם ביתר משתות מ"מ שפיר חזרו דברבנן ניחא להו דלרבנן שניהם חוזרין ותגרי לוד יש להם בחירה לר' טרפון אין להם בחירה ואע"ג דתגרי לוד לא עבידי דטעי מ"מ כיון שהדברים שקולים בדרבנן עדיף להו ומשום הכי חזרו דאי ס"ד דביטול מקח וכו' במאי שמחו פי' אדרבה רעה היא להם דביטל מקח שניהם חוזרין לרבנן ולר' טרפון יד הלוקח על העליונה וא"ת אמאי כתב רש"י ז"ל אין זו טובה להם הרי רעה היא כדכתיבנא. וי"ל דרש"י ז"ל אזיל לשיטתיה דס"ל דאין זו רעה כלל דתגרי לוד לא עבידי דטעו. שמחו בשתות עצמה כתב רש"י ז"ל דהא דאמרן משתות ועד שליש וכו' הקשו עליו ז"ל כיון דהדרינן השתא ממאי דהוה ס"ד דשתות בכלל אמאי לא אמר תלמודא מי סברת שתות בכלל לא שתות לא הוי בכלל וי"ל דתלמודא ידע דאיכא מאן דבעי בעיא אחריתי ואנו צריכין לחזור לאוקמתא קמייתא דשתות בכלל ולא מצי תלמודא לומר מי סברת וכו' וא"ת מעיקרא מאי סבר תלמודא ולבסוף שהוא מתהפך מאי סבר רש"י ז"ל תירץ דהיכ' דלא הוה לן שמחה אחרת דחקינן נפשין דשמחו בשתות עצמה אבל היכא דאיכא טעמא למה שמחו הדרינן למאי דאמרינן מעיקרא. ובעיקר קושיין נ"ל דלא הוצרך התלמוד לפרש מי סברת דכיון דביאר התלמוד לעיל דליכא שמחה כי מתרץ שמחו בשתות עצמה הוי כאלו פירש שתות לא הוי בכלל ושמחו בו ודוק. ואכתי איכא למידק מה נפשך אי הוי מחילה לאלתר אם כן תפשוט בעיין דהא פחות משתות לרבנן כשתות עצמה לר' טרפון ואי לא הוי מחילה עד שיראה לתגר אין זו שמחה דהכי נמי אית להו לרבנן בשתות עצמה עד שיראה וכ"ש אי הוי כל היום דרעה היא להם. וי"ל דלעולם מחילה לאלתר הוי לר' טרפון והיינו דשמחו והכי סבר המתרץ דשתות לא הוי כפחות משתות לגמרי דלרבנן איכא למיבעי אי לאלתר או כדי שיראה לתגר אבל שתות לר' טרפון הויא מחילה לאלתר ולא דמי לשתות דרבנן דאילו שתות דרבנן הויא אונאה וידו על העליונה ושתות לר' טרפון הויא מחילה. וא"ת מנא ליה למתרץ לעשות סברא שלישית בשתות לר' טרפון דלא דמיא לא לפחות משתות ולא כשתות עצמה לרבנן. וי"ל דבשלמא לרבנן דמחמירין לעשות יותר משתות ביטול מקח בדין הוא דפחות משתות עד שיראה לתגר לפי צד הבעיא אבל לר' טרפון דמקל במקח לעשות יתר משתות אונאה בדין הוא דשתות עצמה תהיה מחילה לאלתר ואכתי איכא למידק מי דחק אותם לפרש דשתות עצמה הוי מחילה לאלתר לר' טרפון אימא לא הוי מחילה עד כדי שיראה וכתב א"כ במאי שמחו איכא למימר משום דלר' טרפון קנה ומחזיר אונאה ולרבנן ידו על העליונה והם היו חפצים שיתקיים המקח עכ"פ. וי"ל דכיון דשתות עצמה הוא דבר מצומצם בשלמא אי הויא מחילה לאלתר היינו דאיכא שמחה אלא אי אמרת עד שיראה לא חשיבא שמחה משום דאית בה תרתי לריעותא חדא דהוי דבר מצומצם ותו דבין קנה ומחזיר אונאה לידו על העליונה הנאה פורתא היא. עוד י"ל דאין לנו לחדש זמן לר' טרפון אלא או לאלתר או כל היום ועד שלא אמר להם כל היום שמחו ואחר כך חזרו איבעיא להו ביטול מקח וכו' ראיתי כתוב בשם אחד מן הראשונים ז"ל דקשיא ליה דמאי סבר מאן דבעי להאי אי סבר כפי מאי דסברוה הנך דאתי למפשט קמייתא א"כ תפשוט קמייתא דפחות משתות בכדי שיראה ואי סבר כמי סברת אלא דשתות ויתר על שתות לר' טרפון א"כ תפשוט דביטול מקח לעולם חוזר ע"כ וזה המה נפשך לא שייך לפי שטת התוספות אלא לפי שטת רש"י ז"ל לפשוט הוא והתו' ז"ל כתבו לפי שטת רש"י ז"ל דבעיין קאי אמסקנא דאוקימנא משתות ועד שליש לר' טרפון כשתות עצמה לרבנן ושתות עצמה כפחות משתות וקא מיבעיא ליה אי ביטול מקח לעולם חוזר או בכדי שיראה ע"כ משמע מדבריהם שהבעיא היא על סברת מי סברת עם מה שדחו דלא תפשוט דשמחו בשתות עצמו ושתות כפחות משתות וקא מיבעיא ליה דשמא בשתות עצמה שנוייא דחיקא הוא כדכתב רש"י ז"ל דדבר מצומצם הוא ולא שמחו בשבילו וא"כ תפשוט דביטול מקח לעולם חוזר לרבנן דהשתא משכחת לה שפיר שמחה וחזרה או דילמא שנוייא הוא דסוף סוף הנאה איכא אע"ג דפורתי היא. ואכתי איכא למיבעי דממתניתין ליכא הוכחה ופשיט ליה דאדרבה ממתני' איכא למידק איפכא דבכדי שיראה הוא אפי' תימא דשתות עצמה משוי ליה אונאה כרבנן נראה בהדיא מדברי רש"י ז"ל שכתב אלא אי אמרת לעולם חוזר נהי נמי וכו' ובזה נתיישב לי ענין אחר דכיון דידעינן דמתני' איכא לפרושה אי ב"מ לעולה חוזר כפי סברת מאן דפריך אי הכי ואיכא לפרושה נמי אי בכדי שיראה לפי סברת הדוחה דאמר שמחו בשתות עצמה א"כ לא נפקא מינה למיבעי האי בעיא עלה דמתניתין דהא איכא לפרושי בתרי גווני אלא במה שכתבתי ניחא דלא הוה ניחא ליה לבעל הבעיא לפרש כי שמחת תגרי לוד היה מפני שתות עצמה והפושט אומר דאדרבה איכא למפשט לאידך גיסא מדחזרו ודוחה דביטול מקח לא שכיח. עוד כתבו בשם החכם הנזכר ואי סבר דבשתות עצמה שמחו כדמשני א"כ תפשוט ליה דביטול מקח לרבנן בכדי שיראה דבשלמא אי כדי שיראה מתיישב שפיר שמחו וחזרו בין אם פחות משתות לרבנן בכדי שיראה או לאלתר אלא אי אמרת ביטול מקח לעולם חוזר הא ניחא אי ס"ל דפחות משתות לרבנן בכדי שיראה היינו דמשכחת לה שמחה וחזרה דר' טרפון מפסיד להו טובא אלא אי אמרת פחות משתות לאלתר הויא מחילה אמאי חזרו כיון דבפחות משתות לא פליגי ושתות לרבנן אונאה ולר' טרפון מחילה לאלתר ויתר על שתות נמי לרבנן לעולם ולר' טרפון אחר כל היום הוי מחילה א"כ אמאי חזרו עכ"ל וקצרתיו וכוונת קושייתו ז"ל דמה נפשך תפשוט חדא מהני תרתי בעיא אי ס"ל דפחות משתות לרבנן בכדי שיראה איכא למיבעי אי ביטול מקח לעולם חוזר או כדי שיראה לתגר ואי תיבעיא ליה ביטול מקח אי לעולם חוזר או בכדי שיראה תפשוט ליה דפחות משתות לאלתר הויא מחילה ואחר בקשת המחילה אני אומר דאפי' לפי שטתו אין זו קושיא כלל דאורחיה דתלמודא למיבעי באת"ל והכי קא בעי לה את"ל דפחות משתות לרבנן הויא לאלתר פשיטא דביטול מקח כדי שיראה לתגר ואת"ל פחות משתות לרבנן כדי שיראה מיבעיא לי אי ביטול מקח לעולם או לא. אבל קושטא דמלתא לע"ד דאפי' את"ל דפחות משתות לרבנן הויא מחילה לאלתר קא מיבעיא ליה שפיר דבפחות משתות ודאי לא פליגי וביטול מקח לא שכיח כדמסיק לבסוף והשמחה והחזרה הוא בשתות עצמה וכשאמר להם כי השתות הוו מחילה וקנה בע"כ ומחזיר אונאה ולרבנן הויא אונאה וידו על העליונה והם חשבו דחזרה עד שיראה. ותו לא שמחו כשאמר להם כל היום חזרו משום דהא דקאמר להו כל היום אשתות עצמה נמי קאי דאע"ג דמחילה הוו לענין דקנה ומחזיר אונאה מ"מ יש לו שהות כל היום וטעמא דמשום דהקל עליו בתחלה דשתות עצמה והוא מחילה החמיר עליה בסופה לתת לו זמן כל היום לחזרה תדע דהא פחות משתות לרבנן הויא מחילה ואפ"ה איבעיא אי לאלתר או לאחר שיראה ומה שכתבו המפרשים ז"ל דלר' טרפון לאלתר הויא מחילה הנ"מ לפי בעיא הראשונה ולפי מה שפשטו הבעיא השנייה אבל לפי דעת בעל הבעיא היה סובר דמה שאמר ר' טרפון כל היום אפי' אשתות עצמה קאי וכל זה לפי שטת החכם בעל הקושיא אבל לפי מה שכתבנו למעלה לא קשיא כלל דמשום דשמחה משום שתות עצמה שנוייא דחיקא הוא כדפרש"י ז"ל. ובעי לה למידע אי סמכינן אהאי תירוצא או לא ומסיק דלא סמכינן עלה ומשתות ועד שליש ושתות בכלל כשתות עצמה לרבנן דמי ואפ"ה לא אפשוט אי ביטול מקח לעולם חוזר או בכדי שיראה. והרב הנזכר העלה בתירוץ קושייתו דתרתי קא מיבעיא ליה וז"ל כלל העולה כי היכי דמספקא ליה בכל מקום אליבא דרבנן מספקא ליה נמי אי שתות עצמה לר' טרפון הוי אונאה או לא דהא בהא תליא אי אמרת שתות עצמה לרבי טרפון אונאה ע"כ ביטול מקח לרבנן לעולם חוזר ואי אמרת שתות עצמה לר' טרפון לאו אונאה הוי ע"כ ביטול מקח לרבנן נמי בכדי שיראה ע"כ. וזה הפי' אשר בדא מפלפולו אין התוספות ולא רש"י ז"ל מסכימים בו ולא הגמרא סובלת אותו חדא דאם איתא דהא בהא תליין אמאי כדי מיבעיא קמייתא לימא שתות לר' טרפון הוי אונאה או הוי מחילה ותו דהא ברירנא לעיל דלדעת מי סברת שתות עצמה הוי אונאה ולמסקנא שתות הוי מחילה מדשמחו בשתות עצמה וא"כ מאי קא מיבעיא ליה פלוגתא היא. ותו דספק זה לא הוזכר בבעיא כלל ולא בפשיטות ולא בדחייה. כ"ש חזרו וכו' ק"ל דכיון דסתמא דתלמודא פשיט א"כ מדידיה אדידיה דלעיל פשיט אי הכי תפשוט דביטול מקח לעולם חוזר והשתא פושט בכדי שיראה. והרב ז"ל הנזכר הקשה קושיא זו בסגנון אחר דמעיקרא סבר אי הכי במאי שמחו וכו' משמע דס"ל דאע"ג דביטול מקח לרבנן לעולם ולר' טרפון כל היום לאו רבותא היא משום דלא שכיח ביטול מקח והכי פרש"י ז"ל ולבסוף בתר בעיא שנייה משמע דס"ל דביטול מקח שכיח והוי רבותא כדפרש"י ז"ל והיא קושיית התוספות והוא תירץ קושייתו לפי שטת פירושו אשר כתבנו למעלה. אבל אני סובר דפשיט באי אמרת בשלמא כדאמרינן לעיל סברוה פחות משליש לר' טרפון כפחות משתות לרבנן ותפשוט בעיין דלעיל דפחות משתות עד שיראה וכו' א"כ שפיר איכא למיבעי הא דהכא אלא אי אמרת משתות ועד שליש לר' טרפון כשתות עצמה לרבנן תפשוט בעיא זו ממה נפשך אי שתות עצמה בכלל מדשמחו תפשוט דביטול מקח לרבנן לעולם חוזר ואי שתות עצמה לא הוי בכלל ושמחו בשתות עצמה א"כ תפשוט דביטול מקח בכדי שיראה וכו' ומשני ביטול מקח לא שכיח ולא תפשוט והשתא הדרינן למימר דשתות לר' טרפון הויא אונאה כמו לרבנן. והקשו התוספות על רש"י ז"ל היכי סתים לה כולי האי כיון שחוזר עתה ממה שאמר דשתות לא הוי כלמעלה ומתוך כך העלו דפרש"י ז"ל דחוק. ולע"ד אין זה דוחק דבשלמא היכא דתלמודא שקיל וטרי בענין אחד וחוזר בו ממה שפירש בתחלה דרכו לפרש אבל הכא הם שתי בעיות ואזיל הכא ודחי ואזיל הכא ודחי בבעיא הראשונה דחי לא תפשוט דאיכא למימר שמחו בשתות עצמה דהוי מחילה לאלתר ובבעיא שנייה דחי דלא תפשוט דאיכא למימר דשתות הוי אונאה לר' טרפון וביטול מקח לא שכיח וממילא משמע דשתות לר' טרפון הוי אונאה דאי לא תימא הכי לא משכחת לה שמחה וחזרה וכל זה כבר הוא מפורש בבעיא הראשונה ואדרבה פי' התוספות דחוק אצלי חדא דהפושט והדוחה אין להם סברא אלא מהין ללאו ואין זה דרך התלמוד. ותו דצ"ל דבעל הבעיא השנייה היה פשוט לו הבעיא הראשונה. עוד יש לפרש הבעיא השנייה בדרך אחר דלפי מה שיפשטו לו בעיא זו יתברר כמאן הלכתא משתי אוקמתות דאי בפי' האוקמתא הראשונה דשתות כלמעלה משתות ביטול מקח לעולם חוזר ואי כפי' האוקמתא השנייה דשתות ביטול מקח בכדי שיראה וגם זה על דרך הפי' אשר כתבנו למעלה בשם החכם הנזכר וכל מה שהקשינו למעלה שייך גם לפי שטה זו וכמו שכתבנו למעלה לפי שטת רש"י ז"ל אתיא סוגיין שפיר טפי: