שו"ת רדב"ז/תשפח
שאלת ממנו אודיעך דעתי אי חרום האמור בתורה הוי סימן מובהק להתיר בו את האשה:
תשובה אם העיד שהיה חוטמו כל כך שקועה עד שכוחל שתי עיניו בבת אחת ודאי דהוי סימן מובהק דהא שומא במקום פלוני הוי סימן מובהק וכי לא איפשר שיהיה לאחר שומא באותו מקום ממש אלא כיון שהוא מעט המציאות הוי סימן מובהק הכא נמי לא שנא אע"פ שנמצא מי שיש לו כך הוי סימן מובהק ועדיפא מהך שכתוב בא"ז לסמוך ולהתיר בגבשושית ע"ג העין וחשיב ליה סימן מובהק כ"ש בנ"ד. ומ"מ צריך דקדוק בעדות זה לפי שיש כמה בני אדם שחוטמם עמוקה קצת אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו בבת אחת והוא החרום האמור בתורה לדעת הרמב"ם ז"ל אין זה סימן מובהק. וכן בגבשושית שהתיר א"ז צריך שיעיד שהיה גבשושית משונה הרבה משאר בני אדם דאלת"ה אין זה סימן מובהק. הילכך לענין נ"ד אם העד מעיד שהיתה חוטמו עמוקה הרבה יש לסמוך עליו. ועוד צריך שלא הוחזקו שני יהודים במקום שיצא זה משם שיש להם עומק בחוטמם. אבל הוחזקו שנים ונתעלמו שניהם אין מתירין אחת מהן ואם האחד בפנינו מתירים אותה. ולשני בני אדם שיש להם ככה לא חיישינן אלא א"כ הוחזקו וברור הוא. והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא בזמן שאין מכיר אותו ולא שמו וכינויו אבל אם הזכיר שמו וכינויו לא צריך עוד אלא בודקין באותו מקום אם לא חסר אלא זה מתירין את אשתו דלתרי יצחק ריש גלותא לא חיישינן. וכן כתב הריא"ף ז"ל דלענין למשרי אתתא סגיא בחדא לטיבותא לא הוחזקו אע"ג דשכיחי שיירתא ואע"ג דלענין גט בעינן תרתי לטיבותא לא הוחזקו ולא שכיחי שיירתא. תירצו דהתם איפשר בגט אחר ומשום הכי אזלינן לחומרא אבל לענין אשה שהלך בעלה ולא חזר ולא נודע מה היה לו צריכה להיות עגונה כל ימיה ולכך מקולינן בה וכבר האריך הרא"ש ז"ל בתשובה בזה וגם אני כתבתי בתשובה אחרת. מ"מ הא דאתינן עלה דהיינו מי שכוחל שתי עיניו בבת אחת ודאי הוי סימן מובהק לסמוך עליו אבל אין זה חרום האמור בתורה לדעת הרמב"ם ז"ל שאעפ"י שהוא מום אין מעידין עליו דטובא איכא כי האי גוונא. והנראה לעניות דעתי כתבתי: