שו"ת רדב"ז/תרצד

שאלת ידידי על ראובן שאמר הריני נזיר שמשון אם אהנה מאביו עבר ונהנה ואמר שאנוס היה שהיה נמצא בכפר אחד ולא נמצא שם יהודים זולת אביו ולא היה לו מה לאכול ואכל משל אביו אם חל עליו הנזירות או לא:

תשובה אם הדבר ברור שהיה אנוס מחמת רעב פשיטא דלא חל עליו הנזירות דהא בשעה שנהנה חייל הנזירות ובאותה שעה אנוס היה ואחד הנודר או הנשבע מתחלתו באונס או שנדר או נשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים נדרו או שבועתו פטור. אלא שאינו רואה מקום לאונס זה שהרי היה אפשר לאביו להניח המאכל ע"ג הסלע ולהפקירו ויבא הבן ויאכל דהכי קי"ל פרק אין בין המודר היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ואומר הרי הם מופקרים לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ע"כ. ואם יטעון ראובן שלא היה יודע דין זה וחשב שאין חלוק בין שיהנה ע"י עצמו או ע"י אחרים או ע"י הפקר שומעין לו דלאו כולי עלמא גמירי דין זה ואנוס בטעות היה ופטור מהנזירות. ועדיין אני אומר שאין מקום לאונס שהרי לפי דבריו לא היה הולך בדרך אלא בעיר גדולה היה שמה נחריאה בגבול מצרים ואעפ"י שלא היו שם יהודים אחרים היה אפשר לו לקחת פת של עכו"ם ואפילו תאמר שלא היתה בידו פרוטה לקחת פת היה יכול למכור אחד מכליו דלאו ערטלאי היה או ילך משם לעיר אחרת או יתענה הילכך איני רואה בזה מקום אונס ואם יאמר שעכ"פ אנוס היה הרי הקולר תלוי בצוארו ואם יגלח שערו או ישתה יין לא מלקינן ליה ויודע תעלומות יפרע ממנו. ואם יטעון ראובן מצטער ברעב הייתי וחשבתי שלא יחול הנזירות בכה"ג והרי זה נדר טעות גם היו שומעין לו ולא חל הנזירות והכי איתא בפרק שבועת מנין נשבע על הככר שלא יאכלנו ונצטער עליו ואכלו פטור וכתבה הרב ז"ל סוף פ"ג מהלכות שבועות והדבר ברור שהנדרים והשבועות שוין לענין זה והנזירות הוא חלק מהנדרים ואע"ג שזה נזירות שמשון שאין לו התרה אין חילוק זה אלא אחר שחל הנזירות דשאר נדרים נשאלים עליהם ונזירות שמשון אינו בשאלה אבל לענין חיילות הנדר הכל שוה וכיון דבזמן חיילות הנדר שהוא התנאי מוטעה היה לא חל הנזירות ואם יטעון ראובן חשבתי שנזירות שמשון איתיה בשאלה ולפיכך נהניתי כי למחר אשאל על נזירותי אבל אם הייתי יודע דנזירות שמשון אינו בשאלה לעולם לא הייתי נהנה מאבי כי לא היה בדעתי להיות אסור ביין ובתגלחת לעולם בזה אין שומעין לו מכמה טעמי חדא כיון שאינו עם הארץ ויודע מעשה שמשון וכל הפרשה ודאי יודע הוא כי נזיר אלהים יהיה הנער עד יום מותו. ותו שדבר זה כל כך רגיל במצרים עד שהקטנים בקיאין שאין נזירות שמשון בשאלה ומפני חומרתו זו נודרים בו כדי שלא יהיה לו התרה ודמיא להא דאמרינן נדר בנזיר ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין או בטומאה או בתגלחת ואלו הייתי יודע לא הייתי נודר הרי זה נזיר וחייב בכולם ואם יטעון ראובן יודע אני שנזירות שמשון אין לו התרה ושהוא אסור ביין ובתגלחת אבל היה בדעתי שמותר לשתות יין מפני שאינו יכול לחיות בלא יין או מפני שגידול השער מכהה את מאור עיני הרי זה אינו נזיר מפני שאלו בכלל נדרי שגגות שאין צריכין שאלה לחכם. וכן אם יטעון לא היה בדעתו שלא אהנה מאבי אלא הנאה מרובה שלא במקום דוחק אבל הנאה מועטת ובזמן שאני מצטער או שאני עני ואי אפשר לי שלא ליהנות ממנו דבר מה לא היה בדעתו בשעת הנדר גם זה בכלל נדרי שגגות שאין צריכין שאלה לחכם וכיון שאין צריכין שאלה לחכם גם נזירות שמשון לא חל שאין חילוק בין סתם נזירות לנזירות שמשון אלא אחר שחל דסתם נזירות איתיה בשאלה ונזירות שמשון ליתיה בשאלה כדכתיב לעיל: