שו"ת רדב"ז/תרסט
שאלה על ענין מה שכתב הרא"ש ז"ל איכא לאסתפוקי במילתא דאביי אי בעי למימר גומר עיסה זו שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין וכן אם התחיל לבשל תבשיל חד יגמרנו לבד. או שמא כיון שהתחיל להתעסק בצורכי שבת בעוד שהעירוב קיים גומר כל צורכי שבת והלשון משמע כן דאמר גומר דמשמע כל צורכי שבת דאי אעיסה לחוד קאי הוה ליה למימר גומרה והדבר שקול עד יבוא מורה צדק ע"כ. וגם הר"ן ז"ל נסתפק בדבר. ומסתברא שלא נסתפקו אלא בדברי אביי אבל לגבי דינא הא קי"ל דאיסור בישול מי"ט לשבת דרבנן הוא וכל ספיקא דאיסורא דרבנן לקולא. וכי עדיף ספיקא דידן מכל ספיקא דתלמודא דאמרינן ספיקא דרבנן לקולא וא"ת דס"ל דהכנה מי"ט לשבת דאורייתא היא א"כ היכי מהני עירוב להתיר איסורא דאורייתא וכ"ת משום דקי"ל אמרינן הואיל ואי מקלעי ליה אורחין חזי ליה הניחא בעוד היום גדול דאיכא למימר הואיל אבל סמוך לחשכה דליכא הואיל אמאי מהני עירוב אם איתא מדאורייתא היא אלא ודאי משמע דהכנה מי"ט לשבת מדרבנן היא וכן הם דברי הרמב"ם שכתב ואיסור זה מדברי סופרים כדי שלא יבשל מי"ט לחול ע"כ ואפי' תימא שהם ז"ל נסתפקו בדין נראה לעניות דעתי שיש טעם להקל כאשר כתבתי ועוד דלמה נקרא עירוב שהוא מערב צורכי שבת עם צורכי י"ט וכבר נתערבו צורכי שבת עם צורכי י"ט באותו המעט שהתחיל לעשות בעוד שהעירוב קיים. ולדעת הרב ז"ל שהטעם הוא משום היכר וזכרון הרי יש היכר וזכרון באותו הדבר שהתחיל לעשות בעוד העירוב קיים שכבר ראו כל בני הבית שהניחו את העירוב והתחילו לסמוך עליו ולתקן לצורך השבת ועוד שאם אתה מחמיר באיסור זה נמצא עצב כל השבת ומבטל עונג שבת ואפשר שיתבטל ממצות ג' סעודות. וכן יש לדקדק מלשון הרב שהוסיף על מימריה דאביי או בתבשילו משום דאין דרך לעשות שתי עסות א' לי"ט וא' לשבת אבל עושה הכל עיסה אחת אבל בתבשיל דרך לעשות מיני תבשילין הרבה לי"ט ולשבת לכבדם ולפיכך הוסיף התבשיל לא שמעינן דאפי' במה שהוא רגיל לעשות תבשילין הרבה גומר כל מה שהוא צריך לשבת כנ"ל:
ולענין מי ששכח ולא עירב עירובי תבשילין אם יכול לערב על ידי תנאי איכא פלוגתא. והרב כתב ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין וכו'. והראב"ד השיג עליו לא ראינו הגאונים הראשונים שחלקו בזה והמגיד העמיד דברי הרב. ובודאי כי התנאי אינו כלום כיון דבקיאים בקבועא דירחא אבל לגבי הדין מסתברא להקל ואע"פ שהתנאי אינו צודק כיון שבראשונה היו מתנים גם עתה יתנו לגלות דמעיקרא משום ספק היה אסור ועיקר קניית העירוב ביום שני הוא ולא בראשון דהוא י"ט ודאי דהא בקיאינן בקבועא דירחא. אבל י"ט שני קונה העירוב ואע"ג דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם לא אמרו שנזהר בו יותר ממה שהיו נזהרין אבותינו וכיון שהם היו מניחים העירוב אף אנו נעשה כהם ואע"פ שלהם צודק התנאי ולנו עתה לא יצדק התנאי מ"מ לא נשנ' מנהג אבותינו ונניח עירוב ונתנה אע"פ שאין עיקר סמיכתנו בקניית העירוב אלא על יום ב' שלא אמרו שנעשה י"ט שני יותר חמור ממה שהיו עושים אבותינו בזמן שהיו עושין אותו מן הספק לכיון שהיו מניחין עירוב ומתנים גם אנחנו נעשה הילכך כל דבר שהיה מותר להם ע"י תנאי מותר הוא לנו בי"ט ב' וכ"ש הוא שהרי לדידן חול גמור הוא ובמה שכתבתי נתיישבו דברי הגאונים שלא חלקו בדבר ודוק. שוב ראיתי שכתב הר"ן ז"ל קרוב למה שפרשתי וז"ל אין דברי הרב מחוורין דרבא דאמר מניח אדם עירובי תבשילין מי"ט לחברו ומתנה מסתברא דלדידן הוא דקאמר ואע"ג דבקיאין בקבועא דירחא כן בדין כיון דהשתא לא עבדינן להו אלא משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם לית לן לאחמורי טפי מינייהו וכיון דאינהו הוו מצי מתנו אנן נמי מתנינן דכך כתב הרשב"א בתשובה שלא נראו לו דברי הרמב"ם בזה ע"כ. ועכ"ז אתה צריך למה שכתבתי לעיל דעיקר קניית העירוב ביום טוב שני הוא ומתנינן כמו שהיו מתנין אבותינו והוי יודע דאי לא משום דקי"ל בשל סופרים הלך אחר המקל היה לנו להחמיר כדעת הרמב"ם דאתריה דמר הוא ותו דהריא"ף נמי מיקל שכתב הדין סתם ולא חלק:
ולענין מה שהשיג הראב"ד פ"ז די"ט וז"ל וכורין להם נהרות וכו' א"א שהרבים צריכים להם אבל של יחיד וצריך להם חוטטין ולא כורין וכתב המגיד וכבר ביאר רבינו זה בארוכה פ"ח בבא המתחלת בורות שיחין ומערות של יחיד וכו' ואלו עיין הר"א ז"ל ושת לבו לדבריו לא השיגו כאן ע"כ. ואני תמה איך חשד גברא רבה כהר"א ז"ל שלא עיין בפרק הסמוך לו. גם מה שכתב בעל מגדל עוז שלא היה בגרסתו לרבים אינו נכון כלל שהרי כל הבבא מדברת בלשון רבים וברור הוא אבל כוונת הראב"ד ז"ל בהשגתו כי נראה מדברי הרב ז"ל דעושין כל צורכי הרבים כיצד מתקנין וכו' ומדקאמר וחופרין לרבים בורות וכו' ולא קאמר וחופרין להם בורות וכו' משמע דבכל גוונא חופרין אע"פ שאין להם בהם צורך כגון שיש להם אחרים ולפיכך השיג עליו שהרבים צריכין להם אבל אם אין להם צורך בהם אע"פ שהוא לרבים אין עושין וכן של יחיד וצריך להם חוטטין ולא כורין אבל אם אין ליחיד צורך בהם אפי' חטיטה נמי אסור ואפשר שזה דעת רבינו ג"כ ולא בא הראב"ד אלא לפרש כנ"ל. וכן נראה ממה שכתב פ"ח וי"ל בורות שיחין ומערות של יחיד אם היה צריך להם חוטטין אותם ושפין את סדקיהן ע"כ: