שו"ת רדב"ז/תריב
שאלת על אשה שמחלה כתובתה לבעלה אם מותר להשהותה בלא כתובה:
תשובה לא ביארת אם מחלה כתובתה סתם הדבר ברור שהכל מחלה בין עיקר בין תוספת שהכל נקרא כתובה סתם וכיון שכן (אם) לא נשאר לה אצלו כלום ואסור להשהותה ואפילו יש לה אצלו נכסי צאן ברזל לא נקרא זה כתובה. ותהיה קלה בעיניו להוציאה כיון שהנכסים שלה ואפילו שנאבדו שהוא חייב באחריותן אין זה אלא חוב בעלמא ולא כתובה ואסור להשהותה. ואם מחלה עיקר כתובה ויש לה עליו תוספת מותר להשהותה שהרי יש לה עליו כתובה דתוספת כתובה מקרי למה הדבר דומה למוחלת חצי כתובתה שמותר להשהותה ובלבד שישאר שיעור כתובה בלא מחילה וכל זה פשוט. אבל מאי דאיכא לספוקי נשאה בתולה והיו לה מאתים ומחלה המנה ואין לה תוספת מאי בתר מעיקרא אזלינן ואין לה שיעור כתובה ואסור להשהותה או בתר השתא אזלינן והרי היא בעולה ופשיטא לי דבתר מעיקרא אזלינן דכל הפוחת לבתולה ממאתים הויא בעילתו בעילת זנות כיון דנשאה בתולה לעולם שמה עליה עד שתתגרש או תתאלמן ואם גרשה והחזירה אין לה אלא מנה אלא א"כ החזירה סתם דעל דעת כתובה הראשונה החזירה ואם מחלה עיקר ותוספות הויא מחילתה מחילה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן נכסי צאן ברזל שנגנבו או אבדו מחילתה בהם מחילה גמורה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל נכסי צאן ברזל והם בעין מחילתה בהם אינה מחילה ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן כתב הרמב"ם פכ"ב מהלכות אישות ומהאי טעמא נמי מחילתה מחילה גם בתוספת דמה הנאה יש לו במחילת התוספת ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הילכך המוחלת כתובתה סתם עיקר ותוספת מחלה ולפיכך אסור להשהותה בלא כתובה וז"ל הרב ז"ל נכסי צאן ברזל שאבדו או שנגנבו ומחלה אותן האשה לבעלה וקנו ממנה בעדים יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הא למה זה דומה לפי שקנו מידה שאין לה אחריות ושהחזירה נכסים אלו נכסי מלוג שהרי אין הבעל מביא ראיה זו ליטול כלום ולא להחזיק בנכסים אלא ליפטר מתביעתה מלשלם ע"כ. וכתב הרב כל זה משום דהוה מצי למימר שכשם שאין מתנתה בגופן כלום כך מחילתה בשעבודן אינה כלום ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי קמ"ל שיכולה לעשותן כנכסי מלוג שהדין בהם מחילתה מחילה ומסתברא דאם אכלן הבעל ושוב מחלה אותן האשה אין מחילתה כלום ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דאחריות דאתי מעלמא סלקה מעליו אבל אחריות דאתי מיניה לא סלקה מעליו. וקרוב אצלי שגם הרב מודה בזה והבו דלא לוסיף עלה שהרי הראב"ד חולק עליו וכן נראה דעת הרמב"ן והרשב"א שאין מחילת האשה מועלת אלא בעיקר ותוספת משום דבהנהו לא הויא לה איבה אי לא הות מחלה להו הילכך כשמחלתן הויא מחילה גמורה נמצאת למד לפי שיטת רבינו ז"ל נכסי מלוג ועיקר כתובה ותוספת מחילתה מחילה נכסי צאן ברזל והם בעין אין מחילתה מחילה דאין זו מחילת שעבוד אלא מחילת חוב ואפילו תימא שרבינו חולק אף בנכסי צ"ב שאכלן הבעל ויאמר שמחילתה מחילה בהן מסתבר לפסוק הלכה כדברי האומרים אין מחילתה מחילה דאי לא מחלה הויא לה איבה דמימר אמר את נמי אכלת מהם ואמאי לא תמחול הילכך מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי: