שו"ת רדב"ז/תקפא

שאלה בר אוריין ובר אבהן יאה ויאה נר"ו הגיעתני שאלת כ"ת על ענין השבועה שנשבעו מקצת הקהל לדעת רבים מפורשים שלא יקבלו עליהם שום חכם לא דורש ולא מפרש זולת כ"ת ואם יעמוד בנך יצ"ו לדרוש שיצאו וילכו להם ועתה מקרוב נשאלתי על זה וכתבתי עליה מה שעלה במצודתי וכפי הנראה עדיין לא הגיעה תשובתי שם ולפיכך אקצר ואעלה זולתי בתנאי חדש שלא בא באותה שאלה והוא אשר התנו שאם יתירו שבועה זו שתחזור ותחול פעם אחר פעם וכן לעולם אאריך קצת לבאר דעתי. הנה העליתי באותה תשובה כי דבר זה נקרא דבר מצוה ות"ת אין לו שיעור ואם אותם המפורשים אשר היתה השבועה לדעתם שייכי בשבועה ובהתרה הדבר מוסכם כי יכולין להתיר כיון שהוא דבר מצוה ואפילו שאותם המפורשים לא שייכי בה כבר הסכימו כל האחרונים ז"ל דמתירין לכל מצוה אע"ג דלא שייכי אותם הרבים בה וכבר הארכתי בזה באותה תשובה. גם העליתי כי לדעתי שבועה זו לא חלה לפי שנשבעו לבטל מצות ת"ת גם עתה שנשבעו שאם יעמוד החכם לדרוש יצאו להם ומה נפשך אם יצאו וילכו לבתיהם נשבעו שלא לשמוע ד"ת והדבר ברור שהוא בטול מצוה ואם ילכו לב"ה אחר לשמוע ד"ת נשבעו לבזות ת"ח ברבים ולא חלה שבועתם שהתורה אמרה את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ואם יאמר האומר עכ"פ שבועה זו חלה נתרת היא ע"י פתח וחרטה שאין דומה לשמוע ד"ת בבית תפלתם למי שהולך לדחוק את אחרים במקומם כי נתברר אצל השכל כי סבה זו גורמת להתבטל מד"ת וכ"ש בזמננו זה שתורתם נופל וכבוד ישיבת המקומות עיקר אבל מה שיש לדקדק הוא בתנאי החדש הזה אשר לא שמענו אותו אלא מחכמי העכו"ם שמתנין תנאי כזה ולכאורה היה נראה לומר שאין תקנה לשבועה זו אם איתא דחלה דכיון דחלה אי איפשר להתירה שהרי לא תחזור ותחול אלא אחר ההתרה ואין מתירין השבועה עד שתחול ואם יתירו השבועה חלה עוד מפני התנאי וכן לעולם. וכד מעיינת בה שפיר תשכח דלאו הכי הוא דמה נפשך חיילות תנאי זה אי הוי בזמן השבועה למפרע או אחר ההתרה אי הוי בזמן השבועה למפרע הרי כבר חלה וכיון שנתחרט על השבועה ועל התנאי והותרה אין כאן שבועה שתחזור ותחול ולא דמי למי שנשבע שלא יעשה דבר פלוני מזמן פלוני ואילך דהתם ליכא שבועה כלל עד שיגיע זמן ולפיכך אין כאן שבועה שיתירו אבל בנ"ד השבועה חלה למפרע והוי כאומר מעכשיו תחזור ותחול ולא חלה כלל שהרי החכם מתיר הנדר והשבועה מעיקרא. ואם אין חיילות השבועה אלא אחר ההתרה והוי כאילו אמר בשעה שיתירוה באותה שעה תחזור ותחול כיון שנתחרט והתירו לו השבועה אין כאן לא פיו ולא לבו שהרי באותה שעה לא הוציא שבועה בשפתיו וגם לבו אינו עמו שהרי נתחרט הילכך לא חזרה שבועה למקומה. וא"ת מי שנשבע שבועה על שבועה קי"ל אין שבועה חלה על שבועה ואם התיר הראשונה חלה השנייה אע"ג דבזמן חיילות השבועה לא הוציא שבועה מפיו. הא לא קשיא כלל דהתם כיון שהוציא שתי שבועות השבועה השנייה היא ראייה לחול אלא שהראשונה מעכב עליה הילכך היכא דמשכח דוכתא חיילא דמתלא תלי וקיימא. אבל בנ"ד אין כאן שבועה אלא תנאי שאמר שתחזור ותחול שבועה זו וכיון שהותרה הותרה ותו לא חיילא. תדע שהרי מי שנשבע שבועה על שבועה אם התירו לו בלשון רבים הותרו שתיהן. וגדולה מזו שאם התירו השנייה הותרה השנייה והראשונה קיימת ואם אתה אומר דחיילות השבועה השנייה אינו אלא אחר שיתירו הראשונה היאך מתירין אותה קודם שתחול אלא הטעם הוא משום דאע"ג דחבירתה מעכב עליה מ"מ ראויה היא לחול מה שאין כן במי שנשבע שיעשה דבר פלוני אחר זמן פלוני דהתם ליכא שבועה כלל ואפילו תרצה לומר דנ"ד דומה לשתי שבועות מ"מ יש התרה שיתירו השבועה ותנאיה כמו שמתירין שתי שבועות בלשון רבים ומלשון הרשב"א ז"ל משמע דאין תנאי כיוצא בזה חל אלא אחר ההתרה כיון שלא אמר תחזור ותחול מעכשיו גבי הא דאיבעיא לן הנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה הרי את מקודשת לי היום באחת ובאחת לאחר שאגרשיך ולא איפשיטא אבל פסקו רבוותא ז"ל לחומרא וכתב עלה ז"ל נראה דקדושי שנייה לא עדיפי מהאומר הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום שכל שלא אמר מעכשיו יכולין לחזור בהם תוך הזמן אף כאן הרי לא אמר מעכשיו ולאחר שאגרשיך יש לומר כן שהרי אי איפשר לחול שכבר היא מקודשת מחמת קדושין הראשונים ע"כ אף אנו נאמר כיון שלא אמר בנ"ד מעכשיו תחול כל זמן שתותר יכולין לבטלו דהא אי אפשר שיחול תנאי השבועה עד שיתירו השבועה עצמה. ומיהו אין לדמות שבועה לקדושין דהא קי"ל דמי שנשבע לעשות דבר פלוני לאחר ל' יום לא חלה השבועה ואפ"ה אין יכול לחזור בו בתוך הל' ואפילו ע"י חרטה אין מתירין עד שיגיע הזמן ותחול השבועה וטעמא דמלתא דבשבועה אע"ג דלא הגיע זמנה איכא משום בל יחל דברו אבל לגבי קדושין ליכא איסורא אם חזרו בהם וכיון שלא חלו הקדושין יכולין לחזור בהם. ודמיא נ"ד למי שנשבע והתנה שלא יהיה התרה לשבועתו דקי"ל יכול לישאל על שבועתו ומתירין לו שהרי הוא מתחרט על השבועה ועל התנאי הכא נמי הרי הוא מתחרט על השבועה ועל תנאי השבועה ומתירין לו על הכל ותו לא חיילא וטעם זה לבדו היה מספיק כ"ש בהצטרפות הטעם הראשון כי השבועה לא חלה לפי שהיא לבטל את המצוה או לעבור על ד"ת וכ"ש בנ"ד כפי מה שבא בשאלה שכבר הותרה וכדין הותרה והרי הם מותרים לשמוע ד"ת מפי החכם ר' יעקב בנו של החכם כה"ר שמואל בשבת שהולך אביו לב"ה עץ חיים:

שוב דקדקתי מהיכן למד מי שהשיא להם עצה להתנות תנאי זה מהא דמבעיא לן בפרק נערה המאורסה אמר לה קום ליכי ומופר ליכי ולא תחול ההקמה אלא א"כ חלה ההפרה ופשטינן לה דמופר ועד כאן לא איבעיא לן אלא כה"ג אבל אמר לה קום ליכי ומופר ליכי ולא תחול ההפרה אלא א"כ חלה ההקמה דהוי כנ"ד פשיטא דשוב לא יוכל להפר ואם הפר אינו מופר לפי שחוזר ההקמה למקומה. ואיברא דלא דמיין אהדדי דהתם כיון דקיים לה שוב אינו יכול להפר תדע דאפי' שלא אמר לה ולא תחול ההפרה אלא א"כ חלה ההקמה שוב אינו יכול להפר דע"כ לא איבעיא לן אלא משום דאמר לה ולא תחול ההקמה אלא א"כ חלה ההפרה. אבל בנ"ד בהתרה תליא מלתא דאם נתחרט על השבועה ועל מה שאמר שתחזור ותחול הויא חרטה והחכם עוקר הנדר מעיקרו. תדע דקי"ל נשאלין על ההקם אף על גב דבעל אינו יכול להפר אחר שקיים לה. ומה שכתב כ"ת שאין עדים בשטר השבועה אין זה מעלה ומוריד לאותן המודים שנשבעו. אבל אותם האומרים שלא קראו להם מה שכתוב בשטר לא חלה עליהם שבועה כלל כיון שאין שם עדים מכחישים אותם:

ולענין אותם האומרים שלא הוציאו שבועה מפיהם אלא שחתמו על שטר השבועה איני רוצה להאריך דתרעא כיון דרווח רווח דאפי' לאותם שהוציאו שבועה מפיהם יש להם התרה ע"י חרטה וכ"ש לאלו אבל לגבי דינא דעתי הוא שיש עליהם לקיים מה שחתמו דהוי כאלו השביעוהו אחרים וענה אמן ולא גרע חתימתו מקיום השבועה. והנל"ד כתבתי: