שו"ת רדב"ז/תקס
שאלת ממני אודיעך דעתי באלמנה שהוציאה כתובה וכתוב בה סכום מיידים ממטבע היוצא בזמן הזה ובאותו זמן היו המיידים יותר טובים במשקל ובכסף מאותם שהם יוצאים עתה וכולם שמם מיידים אם חייבים היתומים לשלם לה עתה מה ששוים המיידים של אותו זמן או דילמא משלמין לה מיידים של הזמן הזה ותו לא:
תשובה הדבר ברור אצלי שאינם חייבין לשלם אלא מיידים של זמן זה כפי סכום מנין הכתוב בכתובה ותו לא דקולי כתובה שנו כאן דתנן הנושא אשה בארץ ישראל ובא לגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא אעפ"י שהם קלים ופחותים ממעות א"י דמקולי כתובה שנו כאן והכי פסקו רוב הפוסקים אשר אנו רגילים לסמוך עליהם. וק"ו הדברים השתא ומה התם דאיכא שנו במקומות וגם המטבע משונה משום דכתב לה מעות סתם מגבינן לה הפחות שבהם כ"ש בנ"ד ששם המטבע אחד הוא ובמקום אחד וממלך אחד שאין מגבין לה אלא מה שיוצא בזמן גביית הכתובה וכן המנהג ולא ראינו מי שפקפק בזה. אבל מה שיש להסתפק אם היו שם נכסי צ"ב שנאבדו ובלו שהרי היא כבעלת חוב ולא אמרינן בהו מקולי כתובה גובה אותם כפי זמן כתיבת הכתובה או כפי הזמן היוצא וכן לענין המלוה את חבירו מיידים ממטבע אותו זמן ובא לפורעו עתה שהוא פחות ממה שהלוהו. וגם אני אומר שאינו פורע לו אלא מיידים היוצאים בזמן הזה כיון שהשם א' והמקום א' דבשלמא אם הלוה במקום א' ובא לפורעו במקום אחר צריך לפרוע מעות המקום שהלוהו דדוקא בכתובה דהיינו מנה מאתים ותוספת אמרינן מקולי כתובה שנו כאן אבל בנכסי צ"ב או בשאר בעלי חובות לא אמרינן הקלו אבל כיון שמעות זה המקום הלוהו ומעות זה המקום פורע לו שפיר דמי. וא"ת כיון שכתב לו מיידים הנוהגין בזמן הזה הוי כאלו פירש לו מטבע ידוע ואפילו בכתובה פורע לה מאותו המטבע שפירש וכן הסכימו הפוסקים ז"ל. לא קשיא דלא כתב לה הכי אלא לאפוקי מיידים אחרים שהיו פחותים מאלה טובא. א"נ שאם יבטלו את אלו שיתן לה מהם אבל לא בא למעט שאם יפחתו מאלו דבר מעט כיון דהני והני מסגא סאגו ואלו ואלו מיידים שמם הרי הם כמו הראשונים. ואפילו תימא דמשמע הכי ומשמע הכי יד בעל השטר על התחתונה והמוציא מחבירו עליו הראיה. והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא בזמן שלא הוקרו הפירות מחמת חסרון המטבע אבל אם הוקרו הפירות מחמת חסרון המטבע פורע לב"ח או לנצ"ב של האשה המטבע הראשון אבל כתובה לעולם כדהשתא פורע. תדע דיהיב לה ממעות קפוטקיא ולא מפלגינן אם הפירות בקפוטקיא ביוקר או בזול אלא בכל גוונא אמרינן קולי כתובה שנו כאן. וא"ת שהרמב"ם ז"ל פרק ד' מהלכות מלוה ולוה השוה בין כתובה למלוה לענין זה וז"ל המלוה את חבירו על המטבע וכן הכותב לאשתו בכתובתה מטבע ידוע ופירש משקלו והוסיפו על משקלו אם הוזלו הפירות וכו' וה"ה למלוה על המטבע ופחתו ממנו ויש לומר שלא השוה אותם הרב ז"ל אלא היכא דפירש משקלו דכיון דפירש משקלו הוו כאילו פירש מטבע ידוע ובא לפרוע לה מטבע אחר ובכה"ג לא אמרינן קולי כתובה שנו כאן אבל היכא דלא פירש משקלו כנ"ד ופחתו ממנו והוקרו הפירות מפני הפחת או שלא הוקרו הפירות אלא שפחתו חמישיתו בזה מודה הרב ז"ל שיש חילוק בין מלוה לכתובה דבכתובה דאיכא טעמא דקולי כתובה יהיב לה כדהשתא ובמלוה או בנכסי צ"ב דליכא טעמא דקולא כיון דהוקרו הפירות או שפחתו חמישיתו נותן לו כדמעיקרא והכי משמע לי דעת הטור שכתב זה הדין ביורה דעה סימן קס"ה במלוה לבד ולא הזכיר כתובת אשה. ובאבן העזר סימן ק' כתב דין האשה ולא כתב אם הוקרו הפירות או הוזלו משמע דכל גוונא שנינו קולי כתובה:
כללא דמלתא שאם פירש לו משקל המטבע ב"ח וכתובה שוין בה ונותן לו כפי מה שכתוב בשטר אם פחתו או הוסיפו. ואם לא פירש משקל וכתב מיידים סתם ב"ח וכתובה שוין ונותן לו מיידים היוצאים עתה בזמן הזה שהוא מיידים כתב ומיידים לוקח. ואם לא פירש המשקל אבל נתן ממטבע היוצא בזמן הזה כנ"ד מסתברא לי שיש חילוק בין כתובה לב"ח דמנה ומאתים ותוספת פורע כדהשתא ונכסי צ"ב או מלוה פורע כדמעיקרא. ואם לא הוזלו או הוקרו הפירות ולא פחתו או הוסיפו חמישית בין ב"ח ובין כתובה פורע כדהשתא. והוי יודע שאם אלו המיידים אשר כתובים בכתובה או בשטר יש להם משקל ידוע הוי כאלו פירש לו המשקל וכן כתב הריא"ף ז"ל פרק הגוזל עצים וז"ל והה"נ במקום שנושאים ונותנים בכספים של משקל ופחתו מן הכסף שבהן או שהוסיפו עליו הכל ענין אחד הוא ע"כ. ומשמע דבין בכתובה ובין במלוה פורע כדמעיקרא שהרי הרמב"ם ז"ל השוה אותם. אבל לא ראינו מעולם מי שגבה לכתובה מהמעות הראשונים שהיו טובים מאלה. ואיפשר שסמכו להם על שבזמן המלכים הראשונים היה משקל המיידים חצי דרהם כסף צרוף ולכן קראו אותו נוץ שפירושו חצי דהיינו חצי דרהם אבל המלכים הבאים אחריהם פחתו מן המשקל וגם נתנו בו נחושת ונמצא שאין להם משקל ידוע ולא שיעור כסף ידוע וגם המזייפים קוצצים ממנו מעט ועדיין שמו עליו ויוצאין בהוצאה ומשום האי טעמא מסתברא לי שאין המיידים משקל כסף ידוע. וקרוב אצלי כי מטעם זה כתב הרמב"ם ז"ל ופירש משקלן ולא סגי בשכתב לו מטבע פלוני משום דאפי' במטבע אחד ידוע אין המשקל בהם שוה. וכיון שכן יפה נהגו להגבות כתובה מאותם שיוצאים בזמן הזה אעפ"י שהם פחותים מאותם שהיו בזמן שנכתבה הכתובה וכן הדין לענין מלוה אם לא כתב לו ממטבע היוצא בזמן הזה דלהכי טרח וכתב ליה הכי כי היכי דליתיב ליה מהני ולגבי מנה ומאתים ותוספת אפי' דכתב ליה הכי מסתברא דלא גביא אלא כדהשתא ואם הוסיפו על המטבע יהיב לה כדמעיקרא דמקולי כתובה שנו כאן וכן המנהג. עוד יש טעם לקיים המנהג שהרי לא הוקרו הפירות מפני שפחתו המטבע וגם לא פחתו החמישית שהרי מיידים מאותו הזמן אין שוין עשרה של עכשיו. עוד יש טעם אחר משום דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר שיהיה זה המטבע כמו הראשון תדע שהרי לא הוסיפו במסים וארנוניות ולא במסים המוטלים על הקרקעות בשכירות הבתים מפני פחת המטבע ולפי טעם זה אפילו פחתו יותר מחומש ואפילו במלוה ומ"מ מנקט מלתא מציעתא עדיף טפי דבמלוה ונכסי צ"ב כדמעיקרא ומנה ומאתים ותוספת כדהשתא: