שו"ת רדב"ז/תמג
שאלת ממני אודיעך דעתי במלוה שמת בחיי לוה וגם יורשי מלוה מתו בחיי לוה ושוב מת לוה ובאין יורשי המלוה להוציא מיורשי לוה בשטר שבידם אם גובין בו או לאו:
תשובה דבר זה מחלוקת בין הראשונים ז"ל הריא"ף ז"ל כתב בתשובה וז"ל אע"פ שיורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין הנ"מ יורשים בעצמם אבל אם מתו היורשין שהיה להם לישבע שבועת היורשין אין היורשים שלהם נשבעין ונוטלין וכן כתב ה"ר יהודה ברצלוני ז"ל וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובה היכא דמת מלוה בחיי לוה שהיה להם לישבע שבועת היורשים וליטול ומת אחד מהם קודם שישבע אין האחין גובין חלקו בשבועתם שמא להם לא צוה ולו צוה והם אינם יכולין לישבע שלא נפקד אחיהם המת מאבא לפיכך נשבעין וגובין חלקם ומפסידין חלקו ע"כ. הרי אתה רואה בהדיא שאפילו מן הלוה בעצמו אין יורשי היורש נשבעים ונוטלין וכ"ש כשבאין ליפרע מיורשי לוה כנ"ד ואע"פ שהרא"ש ובעל העיטור ז"ל חולקים בזה ואומרים שנשבעים שלא אמר להם מורישיו ששטר זה פרוע וגובין בו מ"מ לראשונים אנו שומעים שאמרו כהלכה מכמה טעמי חדא דהא קי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו וכיון שהיורש הראשון לא היה יכול לגבות אלא בשבועה אין יכול להוריש לבניו ממון זה ואע"ג שהרא"ש ז"ל דחה ראיה זו דלא אמרינן הכי אלא בשבועת ברי אבל שבועת יורשים ויורשי יורשים שבועת שמא היא וכתב שדבר תימא הוא מה שכתבו הראשונים ואני אומר גברא רבא חזינא ותמיהה לא חזינא נהי דהטענה אשר עליה באה השבועה שמא היא דילמא פרע או לא פרע אבל השבועה בעצמה שבועת ודאי היא שלא פקדנו אבא והילכך אין יכול להורישה לבניו. ותו דילמא ליורש הראשון צוה ששטר זה פרוע וליורש השני לא צוה והיורש הראשון לא דייק כולי האי לצוות ליורשיו כיון שהוא לא נפרע דבשלמא הראשון זכור הוא תדיר ששטר זה פרוע ומצוה ליורשיו אבל היורש השני אינו זכור תדיר למה שצוה מורישו כדי לצוות את יורשיו ותו שהדבר ידוע דלעולם טוענין להחזיק ממון וכן העלה הראב"ד ז"ל. ותו דמשמע דכל מי שכתב סתם אין אדם מוריש שבועה ולא חלק בין שבועה ודאי לשבועת שמא משמע דס"ל דאין חילוק ביניהם ועל החולק להביא ראיה. ותו דמצד אחר יש להקל השבועה הבאה על שמא והשתא ומה אם שבועה הבאה על הודאי מקילינן בה ואין אדם מורישה לבניו שבועה הבאה על שמא אינו דין שלא יוריש אותה ואע"פ שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה דאין דנין ק"ו במילי דהוו מדרבנן מ"מ מידי סברא בעלמא לא נפיק להחזיק דברי הראשונים ז"ל הילכך הדבר ברור אצלי דלא מפקינן ממונא בכה"ג וכ"ש מן היורשין ואנן טענינן להו דודאי פרוע הוא ואני ראיתי זמנו של שטר והיה י"ח שנה בחיי לוה ולמה לא תבעו אותו:
ולענין אם היה כתוב בשטר נאמנות למלוה וליורשי המלוה כתב הרא"ש ז"ל דגובין את חוב אביהם בלא שבועה כיון שהאמין גם את יורשים אינם צריכין לישבע שלא פקדנו אבא ומשבועה זו פטרם דאין שבועה מוטלת עליהם אלא שלא פקדנו אבא ומשבועה זו פטרם ע"כ ואפילו לדעת הריא"ף ז"ל גובין השטר דהא טעמא הוי משום דאין מוריש שבועה והרי פטרם משבועה זו:
ולענין אם היורש קטן ומת בעודו קטן ואינו לא בר צואה ולא בר פקדון ויורשי הקטן הם גדולים לדעת הריא"ף ז"ל ובעלי שטתו דס"ל דאין אדם מוריש ממון שחייב עליו שבועה והקטן הזה כיון שלא היה יכול לגבות ממון עד שיגדיל וישבע אינו יכול להורישו. אבל לדעת הרא"ש ז"ל ובעלי שטתו דממון זה יכול להוריש משום שאין חיוב השבועה אלא משום ספק גובין יורשי הקטן בלא שבועה שלא פקדנו שהרי הם אומרים אנו נשבעין שלא פקדנו מורישנו אלא שהיא שבועת שוא שהרי אין הקטן בר צואה ולא בר פקדון אבל נשבעים השבועה שהיה חייב מורישן לכשיגדיל והיא שלא מצאנו בין שטרותיו ששטר זה פרוע. ומלשון הרא"ש ז"ל משמע לי שאין נאמנות המלוה מועיל ליורשין עד שיפרש נאמנות גם ליורשיו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל סוף פט"ו מהלכות מלוה ולוה ואם האמין את יורשי המלוה יורשי היורשים בכלל. הנלד"כ: