שו"ת רדב"ז/תל
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שמת והניח בנים קטנים ובת ומנה עליהם אפטרופוס את שמעון וגדל אחד מן היתומים והשאר מתו ונשארה גם הבת קטנה ושמעון רוצה לתת עזבון ראובן לבנו שכבר הוא גדול ונשוי אשה ולהסתלק ממנויו ואם הבת אומרת לשמעון שיעכב בידו עישור הנכסים לצורך הבת כי שמא הבן יאכל את הנכסי' ולא תמצא נדוניא לבתה יורה המורה הדין עם מי:
תשובה מתוך הדברים אני רואה שלא הניח ראובן קרקעות אלא מטלטלין ואם הוא כן הדבר ברור דלית לבת עישור נכסי וכן פסק ר"ח והריא"ף והרמב"ם ז"ל. וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל הילכך אפילו שיש חולקין כהני רבוותא אנו רגילין לפסוק וזה פשוט הוא. ואפילו לדעת הפוסקים שעישור נכסי לגבות אפילו מן המטלטלין או אם יש שם קרקעות אני אומר שהדין עם הבן ואין מעכבין עליו ירושת אביו מפני עישור נכסי משום דהוי כמלוה שלא הגיע זמנה שכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות אישות וז"ל הבת בעישור זה כבעל חוב של אחין היא לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה וכו' ועישור זה אינו חייב בו עד שעה שבאת לינשא. וכן משמע מדאמרינן בגמרא הניח בנות רבות כל שתבוא להנשא נותנים לה עישור הנכסים ושל אחריה עישור מה ששיירה הראשונה וכולי וכתבו המפרשים ז"ל ומתבאר מכאן שאין הבת נוטלת פרנסתה אלא לזמן נשואיה וכ' הרשב"א ז"ל ומסתברא דכל היכא דאזלינן בתר אומדן האב אף ע"פ שאין מוציאין עד שעת נשואין מעכשיו אומדין הדעת לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקים לה ב"ד מה שראויה ליטול ונוטלתו בשעת נשואין עכ"ל. וא"ת הא תינח אם הבן הזה אינו מפסיד הנכסים אבל אם הוא מפסיד אותם אעפ"י שהיא מלוה שלא הגיע זמנה כתב האשרי שיש לב"ד לעכב הנכסים ביד מי שהם עד שיגיע זמן המלוה ויתפרע מהם. הא לא קשיא לפי מה שפסקו הגאונים ז"ל שאם הם מטלטלין שיכול להבריחם הרי פסקו שאין עישור נכסי נגבה מן המטלטלין ואם הם קרקעות אפילו שימכור אותם או ימשכן אותם הבת טורפת אותם וכ"כ הפוסקים בהדיא וז"ל הרמב"ם וז"ל הבת טורפת מן הלקוחות פרנסה כדרך שטורפין כל בעלי חובות מן הלקוחות ע"כ. הרי לך בהדיא דאין יכולין לעכב על הבן נכסיו ממה נפשך בין שיהיו מטלטלין או קרקעות. וגדולה מזו אני אומר שאפילו לדעת האומרים דעישור נכסי נגבה גם ממטלטלין אין מעכבין על הבן נכסיו דבשלמא גבי מלוה שהוציא מעותיו עשו לו תקנה זו כדי שלא יבריח כל מטלטליו ולא ימצא מה שיגבה ונמצא מפסיד וינעול דלת בפני לווין אבל בעישור נכסי של הבת לא שייך האי טעמא ולפיכך אין מעכבין על הבן נכסיו אע"ג דאיכא למיחש שמא יבריח אותם. תדע דהא לא דמיא למלוה דעלמא לכל הדברים דהא מי שמת והניח אלמנה ובת כתובת האלמנה ומזונותיה קודמים למזונות הבת ופרנסתה ומוסכם הוא ואם היתה פרנסת הבת כשאר מלוה דעלמא איפכא הוא שהרי ב"ח קודם אפילו לכתובת האלמנה שזה הוציא מעות וזה לא הוציא מעות וכן כתב הרמב"ם ז"ל אלא מאי אית לך למימר שאין זה כשאר חובות ולא מתנאי ב"ד ודברים ברורים הם וכל שכן שאין אנו צריכין להם דהא קי"ל דאין עישור נכסי נגבית אלא מן הקרקעות והנראה לפי דעתי כתבתי: