שו"ת רדב"ז/תטו
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהוציא שטר על שמעון ותבע ממנו גם מלוה על פה והודה בשטר וכפר במלוה על פה אם נקרא זה מודה בקצת הטענה וחייב שבועה דאורייתא או לא:
תשובה אם כך היה המעשה לא ידעתי מקום לשאלה דהא קי"ל דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות והשטר הוי שעבוד קרקעות וכי היכי דאין נשבעין על כפירתן כך אין הודאתן מחייב שבועה וזה מוסכם ולפיכך אני אומר שלא היה שטר בעדים אלא כתב ידו שאינו כפירת שעבוד קרקעות שהרי אין מלוה בכתב ידו טורף לקוחות דסהדי הוא דמפקי לקלא כדאיתא בגמרא. וזה מחלוקת בין הראשונים כי לדעת הרמב"ן והר"ן ז"ל וקצת מפרשים הרי זה חייב שבועה ולא מיבעיא אם אין כתוב בו נאמנות דפשיטא דהויא הודאה לחייב שבועה על מה שכפר שהרי הוא יכול לומר פרעתי אלא אפילו היה כתוב בו נאמנות חייב שבועה אע"ג דלא מצי כפר כיון דלא הוי שעבוד קרקעות ולא מסייע ליה שטרא והכי משמע בריש מציעא מדמשנינן דטעמא דשתים פטור משום דמסייע ליה שטרא א"נ משום דהוי שעבוד קרקעות. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהלכות טוען ונטען דאין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאיפשר לו לכפור בו ולפי דבריו הא דאיצטריך בריש מציעא לטעמא דמסייע ליה שטרא א"נ משום דהוי כפירת שעבוד קרקעות לר' חייא איצטריך כיון דס"ל הילך חייב ה"ה במודה בדבר שאינו יכול לכפור דאע"ג דכהילך דמי חייב אבל לרב ששת דאמר הילך פטור וקי"ל כוותיה כל שאינו יכול לכפור בו נמי כהילך דמי ופטור ולאו משום שעבוד קרקעות קאמר דהוי הילך כדפרש"י ז"ל אלא משום דאינו יכול לכפור בו והכי משמע פשטא דסוגיא דלמאן דמותיב מסיפא דר' עקיבא מסקינן אליביה ולא קשיא לר' חייא ומשני שאני התם דקא מסייע ליה שטרא. א"נ משום דה"ל שטרא שעבוד קרקעות. הילכך לפי שטת הרמב"ם ז"ל דאית לן לפסוק כוותיה דאתריה דמר הוא אם היה כתב ידו באופן שלא היה יכול לכפור ולא לומר פרעתי אין הודאתו מחייב שבועה על השאר דאין כאן הודאה אבל אם היה כתב ידו בגוונא דאי בעיא כפר או לטעון פרעתי והודה ואמר אמת הוא ועדיין לא פרעתי הרי זו הודאה גמורה ומחייב שבועה על השאר כשאר מודה במקצת ודברים של טעם הם דמה תועיל הודאה בדבר שלא היה יכול להכחיש וקרא נמי הכי מוכח דכתיב אשר יאמר כי הוא זה דמשמע דעל פי אמירתו שאומר כי הוא זה מתחייב שבועה על מה שמכחיש. הנל"ד כתבתי: