שו"ת רדב"ז/שעח
*שאלת ממני אודיעך דעתי במעשה שהיה בש"ץ שרגיל להתפלל שחרית בר"ה ורבו רגיל להתפלל מוסף ובשנה הזאת קם רבו להתפלל שחרית והוא יצא מבית הכנסת באומרו מה עולה נמצא בידי בשנה הזאת לביישני ורבו אומר שזלזל בכבודו ביציאתו מב"ה מפני שקם הוא להתפלל ונידה אותו ולא די זה אלא שהכריז עליו ועתה יורה המורה אם הנדוי חל ואת"ל שחל מי ומי חייבים לנהוג בו נדוי ואם היה בר הכרזה או לא: עוד שלא נדה אותו ביום שיצא אלא אחר כך כשרצה להיות ש"צ בקהל אחר נידה אותו כדי שלא יהיה ש"ץ:
תשובה איברא דאיכא קצת זלזול לרב בזה שהרי הקניטו שלא רצה לשמוע תפלתו ויצא ומה לי הקניטו בדברים ומה לי הקניטו ביציאתו מב"ה. מ"מ לכתחלה לא היה ראוי לנדותו כיון שאין הזלזול מבורר כל כך דמצי למימר לא בשביל כך יצאתי מב"ה אבל מ"מ כיון שנידהו בדיעבד נדויו נדוי וכן יש ללמוד מתשובת רבינו מאיר ז"ל וז"ל ומיהו אחר שנדית על תנאי אין לומר אדרבה שאם כדבריך שקראך חצוף נדויך נדוי בדיעבד אחרי שאתה רבו נהי דבתחלה לא הייתי מייעצך לנדותו כדפרישת מ"מ בדיעבד נדויך נדוי אם כדבריך ואם לא חרפך כדבריו אז אינו נדוי עכ"ל. וכתב דבריו מהרר"י קולון ז"ל שורש ק"ע. ומעתה אתה דן ק"ו אם בנדוי על תנאי לא היה מייעץ לנדותו כ"ש נדוי בלא תנאי כיון שלא היה הזלזול מבורר. תדע שכן הוא שהרי לא רצה לנדותו בשעת הזלזול משמע דלא היה ראוי לנדותו ובשעה שרצה להיות ש"צ בקהל אחר לא היה חייב נדוי אע"פ שלא היה מתפלל מדעת רבו. ומ"מ מודה אני שכיון שנדהו בדיעבד נדויו נדוי ובלבד שיאמר שמפני כבודו נדהו והבו דלא לוסיף עלה להכריז עליו בב"ה ובשוקים זה ודאי שלא כדין עשה הרב נדוי שמענו אבל הכרזה לא שמענו היה לו לחוש לכבוד תלמידו דתנן יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך והיה לו לקרבו כאשר כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות ת"ת ולנדותו בינו לבין עצמו ולא לבזותו ועתיד הוא ליתן את הדין עליו ולפי דעתי עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול כההיא דמכה בנו הגדול דלאו כולהו אינשי יכולין לסבול בזיון כזה כ"ש לדעתו ולדעת מקצת משכילים דאין בזה זלזול שיתחייב עליו נדוי וכ"ש דפקר טפי: הילכך לא טוב עשה בתוך עמיו לנדותו וכ"ש להכריז עליו ותיתי לי שלא נדיתי אדם לכבודי מימי ואצ"ל חבר או תלמיד ואני נזהר בזה לפי שבשעת הכעס אין אדם מבחין אי זה כבודו ואי זה מוראו וקרא כתיב אורריך ארור ומשמע ממילא הוא ארור וכן כתב הרמב"ם ז"ל סוף הלכות ת"ת וכן היה דרך החסידים הראשונים וכו'. ואני לא מפני חסידות שיש בי אני נזהר אלא מחמת יראת העונש ואע"פ שכתב הרב ז"ל אבל ת"ח שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו וכו' מ"מ נ"ד אעפ"י שהיה ברבים מ"מ אין הכל יודעים שיציאתו מב"ה הוי זלזול הילכך כצנעא דמי וטוב היה למחול אבל כיון שנדהו חייב התלמוד לנהוג נדוי. וכתב הראב"ד ז"ל לא אמרו שינהוג אותם דברים אלא במנודה לב"ד או מנודה מחמת עבירה אבל ת"ח שנדה לכבודו או מנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לכל אינו אסור בדיני המנודה אלא שבני אדם מתרחקים ממנו כדי לביישו אבל אבלות אין עליו דאין אבלות לחצאין ע"כ: ומ"מ אם התלמיד לא חשש לנדוי הרב אפקורתא הוא ויכול לנדותו לכתחלה על זה:
ולענין מי ומי חייבין לנהוג בו נדוי תניא פרק ואלו מגלחין מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב ואמרינן עלה אמר רב הונא ת"ח שנדה לכבודו נדויו נדוי דתניא מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב לרב הוא דאינו מנודה הא לכ"ע מנודה למאי אילימא למילי דשמיא והא כתיב אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' אלא לכבוד עצמו וק"ל עליה כיון דמנודה לתלמיד הוי מנודה לכ"ע כ"ש מי שהוא מנודה לרב דהוי מנודה לכ"ע וא"כ מאי איריא לתלמיד לכ"ע מנודה והכי ה"ל למתני מנודה לרב מנודה לכל העולם מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב. ויותר קשה מזה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ו הרב שנדה לכבודו כל תלמידיו חייבין לנהוג נדוי במנודה אבל תלמיד שנדה לכבוד עצמו אין הרב חייב לנהוג בו נדוי אבל כל העם חייבין לנהוג בו נדוי עד כאן. וכן כתב נמקי יוסף [מנודה לרב] מנודה לתלמיד מנודה הוא לכל תלמידיו ע"כ. ומשמע לכל תלמידיו הוא מנודה אבל לשאר העם אינו מנודה וא"כ קשה וכי גרע כחו מכח תלמידו. וכדי לתרץ זה אני אומר כי הרב שנדה לכבודו הדבר ברור שהעם חייבין לנהוג בו נדוי אבל הגדולים מהרב המנדה אין חייבין לנהוג בו נדוי. ודמיא הא להך בבא דתניא בהדי הך מנודה בעירו מנודה לעיר אחרת מנודה בעיר אחרת אינו מנודה לעירו ופרישו לה ז"ל ודוקא לעירו אינו מנודה הא לעיירות אחרות מנודה ודוקא בדהנהו שוו לדידה אבל דעדיפה מינה לא הכא נמי מנודה לרב מנודה לכל השוין לרב ומנודה לתלמיד אפילו שיהיה גדול מרבו ומשום הכי נקט תנא מנודה לרב מנודה לתלמיד אפילו שיהיה גדול מרבו וכ"ש לשאר עלמא אבל לגדולים מהרב ולא למדו ממנו אינו מנודה כלל כיון שנדהו לכבודו ואין הגדולים ממנו חייבין לנהוג בו נדוי. וזהו שכתב הרב ז"ל כל תלמידיו כלומר אפילו גדולים ממנו אבל אחריני שהם גדולים ממנו אין חייבין ולא אתי למעוטי שאר עלמא דפשיטא דחייבין לנהוג בו נדוי כיון שהם חייבין בכבודו:
כללא דמלתא הרב שנדה לכבודו כל תלמידיו אפילו כמשה רבינו חייבין לנהוג בו נדוי וכן השוין לו בחכמה אעפ"י שלא למדו ממנו אבל הגדולים מהרב המנדה ולא למדו ממנו אין חייבין לנהוג בו נדוי במנודה ואם נדהו משום עבירה הרי הוא מנודה לכל העולם ואפילו לנשיא. הנל"ד כתבתי: