שו"ת רדב"ז/שכט
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן ששדך את בנו עם בתו של שמעון בחומרות וקנסות כמנהג ובשעה שראו את הכלה נתנו לה מתנות וסבלונות כמנהג ואבי הכלה הוציא הוצאות כמנהג וחזר בו הבן ואינו רוצה לקחתה מה יהיה בסבלונות ובקנס ובהוצאות:
תשובה כתב הרמב"ם ז"ל שכל מאכל ומשתה ששולח החתן וכל מלבוש שבלה אינו חוזר וכל מה שהוא קיים חוזר הכל וכן כתב פ"ו מהלכות זכייה ומתנה. וכתב עוד הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל את ריעיו או יחלוק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא בהם ועשה כדרך שעושים כל העם וחזרה בו משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממון וכו' ומה לי הוציא החתן וחזרה בה הכלה ומה לי הוציא הכלה וחזר בו החתן הכל שוה כיון שכן הוא מנהג המדינה והוא שתהיה הוצאה שדרך אדם כמותו להוציא אבל אם הוציא הוצאות מרובות יותר מן הראוי פטור מלשלם אותו היתרון אפי' יש לו עדים דמצי אמר ליה את הפסדת אנפשך. וכן העלתי בתשובה אחרת וכן אני סובר שאין חילוק בין אירוסין לשדוכין הילכך אם יש בסבלונות שנשארו בעין מאשר שלח החתן לבדו כדי ההוצאות נוטל ההוצאה והשאר מחזיר ובעדים כדכתב הרמב"ם ז"ל שאין זה מן הנשבעין ונוטלין ואם אין בסבלונות כדי ההוצאה משלים החתן עליהם שיעור ההוצאה: אבל כל מה ששלח אבי החתן ואמו ושאר הקרובים הכל חוזר שהרי אנוסים הם ומאי אית להו למיעבד ואפילו היה מקבל עליו לרצות הבן עד שישא אותה פטור וכי תרקבא דדינרי יהיב ליה כדי שישא אותה דהכי אמרינן בגמ': וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה בכיוצא בזה ובכל הדברים יש טענת אונס בר מגטין ואפילו היה האב מתחייב בקנס בשבועה היה פטור מלשלם מהאי טעמא ולא אמרינן ה"ל לאתנויי דאם לא ירצה הבן לישא אותה שיהיה פטור דהא הוי מלתא דלא שכיחא דרוב הבנים מתרצים למה שיעשו אביהם ואמם וכ"ש דבנ"ד לא נתחייב בכלום שהדבר פשוט שמחזירים להם הסבלונות כיון שהם לא חזרו: אבל מה שנתן החתן אינו חוזר אלא הולך כנגד הוצאות אבי הכלה: וא"ת כיון שהוציאוה לפניהם וראו אותה ונתנו לה סבלונות דמי בושתה היא נוטלת ולא תחזיר אותם ולא יכנסו בחשבון ההוצאה. טענה זו לגבי האב והאם אינה כלום שהרי אנוסים הם והמבייש באונס פטור דקי"ל ישן שבייש פטור: ואפילו לגבי מה שנתן החתן איני רואה טענה זו כלל חדא שהרי הוא פורע לה הקנס והוא מפני הבושת שאין חפץ בה כי מזה הטעם כתב הרא"ש ז"ל שגובין קנס של שדוכין וקדושין בזמן הזה אע"ג דאין גובין קנסות בבבל ואנן בתר בני בבל גררינן משום דדמי הבושת הוא נותן והבושת ממון הוא ולא קנס וכיון שהוא פורע הקנס למה יפרע הבושת שני פעמים. ותו דמה בושת יש במה שמושיבין אותה מקושטת לפני החתן ואביו ואמו ורואין אותה מה בושת הגיע לה באותה שעה אין הבושת אלא בשעה שאומר שאינו חפץ בה וכבר הוא פורע הקנס בשביל זה. תדע דאמרינן בגמרא השולח סבלונות לבית חמיו ומחלק בין אם אכל שם סעודת אירוסין ללא אכל ועלה כתב הרמב"ם ז"ל ורבו ן' מגאש ז"ל בין אכל שם בין לא אכל שם וכו' יחזרו הסבלונות וכו' וסתמא דמלתא כיון שאכל שם ראה את הכלה ואפי' תימא דלא ראה את הכלה מ"מ הוה ליה לתלמודא לחלק בין ראה אותה ללא ראה ומדלא מפליג משמע דבכל גוונא חוזרין הסבלונות דאין בראיה לא בושת ולא פגם. ומה שנותנים לה מתנות אינו אלא דרך נוי לבד לא ע"מ שתקח אותם ואומדין לעולם דעת הנותן שלא נתן לה אלא ע"מ לכונסה וכיון שאינו כונסה חוזר הכל כלומר מה שהוא בעין אבל אם היו כלים מועטים שדרך בבנות להשתמש בהם ובלו או אבדו אינם משתלמים אבל אם היו קיימים חוזר הכל וגובה אותם בב"ד שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי לבד וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר:
כללא דמלתא ראיית הכלה אין מעלה ומוריד לענין זה אלא נפרעים מן הסבלונות אשר נתן החתן לבדו כשיעור ההוצאה והשאר חוזר ואם לא הספיקו משלים ופורע גם הקנס ואין יכול לתפוס המתנות של אבי החתן ואמו בשביל הוצאתו ולא בשביל הקנס אלא חוזר הכל ועושה דין עם החתן ואם אין לו הפסיד שאין האב חייב לפרוע חובת בנו וזה דבר פשוט לא היה צריך לכותבו אלא מפני שטועין בו פעמים רבות ותופסים הכל הוצרכתי לכתוב שאינו מן הדין ואיפשר שעושין כן עד שיתפשרו אבל לא מן הדין שאין ראוי לתפוס משל אב בשביל חוב הבן. והנלעד"כ: