שו"ת רדב"ז/שכז
שאלה ילמדנו רבינו ראובן נשא את לאה ונשבע ראובן על דעת השי"ת שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה אבל אינו כתוב בשטר הכתובה שנשבע לדעתה ורצונה ואחר כך הולידו בנים ובנות ונפטרו ולא נשאר לו אלא בן א' ועתה לאה היא בת מ"ה שנה וחדל לה להיות אורח כנשים ורוצה ראובן לקחת אשה לקיים מצות פריה ורביה והולך לב"ד שיתירו לו שבועתו כיון שכוונתו לקיים המצוה ולאה אשתו אינה רוצה לתת לו רשות בשום צד וגם ראובן אינו רוצה לגרשה מפני שהיא אשת נעוריו ועוד שכתובתה מרובה. ילמדנו רבינו אם יש כח בב"ד להתירו שבועתו כיון שהיא לדבר מצוה כי בלי ספק אנן סהדי דלא נשבע לבטל מצוה וא"כ לא חלה שבועתו ואת"ל שאין להם רשות לב"ד להתיר אם הלך ראובן לפני שלשה הדיוטות והתירוהו מי הוי התרה או לא: ושלום אדונינו יגדל למעלה למעלה כנפשו הטהורה והקדושה ונפש כורע ומשתחוה למול הדרת תורתו הצעיר לוי ן' אל טביב:
תשובה כבר נשאלתי על כיוצא בזה והעלתי דבשבועה כזו חלה דקי"ל שבועה חלה על המצות בכולל וכיון שכלל בשבועתו שלא ישא אשה אחרת עליה בין אשה הראויה לבנים בין עקרה וזקנה שאינה ראויה לילד ומגו דחלה שבועתו אעקרה וזקנה חלה נמי אשאר נשים הראויות לילד דבשלמא אם היה נשבע שלא ישא אשה הראויה לבנים אין שבועתו חלה לבטל את המצוה אבל כיון שלא פירוש חלה שבועתו על כל הנשים בכולל והכי איתא בירושלמי וכתבו הריא"ף ז"ל בסוף מסכתפסחים שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח. וכן העלה ריב"ש ז"ל בתשובה סי' צ"ח בכיוצא בזה ממש ע"ש: הילכך בנ"ד אע"ג דאנן סהדי שלא נשבע לבטל את המצוה כיון שלא פירוש חלה שבועתו בכולל:
ולענין שלא היה כתוב בכתובה שנשבע לדעת אשתו אלא סתם שלא ישא אשה אחרת עליה. כן כתוב בכל הכתובות שלנו ולא עלה בדעת אדם לומר שיוכל להתיר שבועה שלא מדעתה. וטעמא דמלתא כיון שהשבועה היא לתועלתה אין מתירין אותה אלא מדעתה ורצונה ועדיף הנשבע לתועלת מהנשבע לדעת חבירו דאילו הנשבע לתועלת חבירו איכא פלוגתא דאיכא מאן דס"ל אם התירוהו מותר אבל הנשבע לתועלת חבירו אם התירוהו אינו מותר לכ"ע דאלת"ה לא שבקת חיי לכל בריה שמי שנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן פלוני ילך אצל ג' הדיוטות ויתירו לו ונמצא זה מפסיד את שלו וכזה לא שמענו. וכבר בא מעשה לפני הרשב"א ז"ל במי שחייב לחבירו בשבועה לפרוע לו לזמן פלוני והלך ושאל על שבועתו והתירו לו. והשיב ז"ל שאינו מותר כלל. וא"ת שאני הכא דאיכא מצות פריה ורביה ולעולם אימא לך דאם התירוהו מותר. הא ליתא דהא מעשה דצדקיה עם נבוכד נצר מצוה הוה שהיה מתבטל ממלאכת שמים דמהאי טעמא התירוהו רבנן משום דהיה מצטער טובא ומתבטל ממלאכת שמים וכן כתבו רוב המפרשים ואפ"ה כתב הראב"ד ז"ל שאעפ"י שהתירוהו לא היה מותר דפוק חזי מה אירע ביה וקרא כתיב אo לא אלתי אשר בזה וגו' וכן הסכימו רוב הפוסקים שאינו מותר. וכן הוכחתי בתשובה אחרת: והשתא ק"ו הדברים אם הנשבע לדעת חבירו אם התירוהו אינו מותר אע"ג דאיכא מצוה כ"ש הנשבע לתועלת חבירו שאם התירוהו אינו מותר אפילו איכא מצוה ובהא אפילו כ"ע מודו דאם התירוהו אינו מותר וטעמא רבה איכא דאין אומרים לאדם תפסיד את שלך כדי שיזכה חבירך דע"כ לא פליגי אלא בנשבע לדעת חבירו אע"ג דאית בה הנאה לחבירו כגון הנאת כבוד או קלון כמעשה נבוכד נצר או להנאת חבירו כענין יתרו עם משה אבל היכא דאיכא דררא דממונא לכ"ע אינו מותר ובנ"ד כולהו איתנהו בה צערא דגופא והפסד מזונותיה בריוח וכתובה שאם לא יתירוהו יצטרך לתת לה כתובתה אם ירצה לישא אחרת וע"י התרתם הפסידוה הילכך אין ספק דאיכא בנ"ד קפידא טפי מהך עובדא דהרשב"א ז"ל והעלה דאינו מותר. ואע"ג דנראה מתשובת ריב"ש שהשוה בין היכא דאיכא דררא דממונא להיכא דליכא מ"מ היכא דאיכא צערא דגופא נמי איפשר דמודה דאם התירוהו אינו מותר. וא"ת מה תקנה יעשה ראובן זה כדי שיוכל לקיים מצות פריה ורביה יש לו תקנה שיפייס אותה בדברים שדרך הנשים אשר כגילה להתפייס כגון להוסיף על כתובתה או לקנות לה מלבושים או להתנות לה שלא יכנוס צרה בתוך הבית עמה וכיוצא בדברים שדרך הנשים להתפייס ואם לא נתפייסה אנוס הוא דלאו תרקבא דדינרי יהיב לה כדאמרינן התם הילכך אם לא נתפייסה מתירין לו שבועתו ואפילו עומדת וצווחת דאנוס הוא וכן העליתי באותה תשובה:
ושוב ראיתי שהעלה רי"בש ז"ל כן סימן צ"ח וכן נראה מתשובת הרשב"א ז"ל שכל שהוא אנוס פטור מן השבועה גבי מי ששדך את בת בתו ואח"כ לא רצתה הבת לינשא ופטר אותו אפילו מן השבועה מטעם אונס דלא תרקבא דדינרי יהיב לה עד שתתרצה. הילכך בנ"ד נמי אם פייסה ולא נתפייסה אנוס הוא ומתירין לו שבועתו וישא אשה הראויה לבנים. ומה שכתבת חדל להיות ללאה אורח כנשים אינה טענה כלל דלא יהיה אלא ששהתה עשר שנים ולא ילדה דקי"ל דכופין אותו לישא אשה הראויה לבנים אפ"ה מצית אמרה תפטרני בגט ותן לי כתובתי ואח"כ אם תרצה לקיים המצוה קיים לא מפני קיום מצותך אפסיד אני וכ"ש היכא דאיכא שבועה וחלה שבועתו בכולל וכדכתיבנא לעיל והנלעד"כ: