שו"ת רדב"ז/שכא
מעשה היה ברשות בראובן שהלך מביתו לפואה ששם היה משאו ומתנו והניח את אשתו בנדתה ואחר ט"ו ימים באו ואמרו לו אשתו מעוברת וצעק ואמר שהיא הרה לזנונים ושהולד ממזר וחזר לרשות וגרש את אשתו לפי שזנתה לדעתו וקפץ ונשבע בבית הכנסת בפני רבים שהולד ממזר ושאלו את פיו במה ידעת אמר לפי שאני הנחתיה בנדתה ושוב לא קרבתי אליה והיא טוענת שאחר שבא מפואה טבלה בפני נשים ונתייחד עמה והוא אומר לא קרבתי אליה ולא ידעתי אם טבלה או לא ועתה יורה המורה מה יהיה משפט הנער הנולד:
תשובה אם הבעל עומד בטענתו הראשונה שאמר לפי שכשהלך הניחה בנדתה ואין מחדש טענה ומודה שקודם הוסת הזה בא עליה הולד כשר בלי ספק דפוק חזי כמה נשים מעוברות רואות דם בשופע ואין הוסת שלהן משתנה אלא אורח בזמנו בא וקודם שהלך היתה מעוברת ואע"פ שנשבע שהולד ממזר שבועתו לפי טענתו שחשב שאין אשה מעוברת רואה דם כדרך וסתות הנשים:
וכן ג"כ טענת האשה שאמרה שאחר כך בא עליה לא מעלה ולא מורדת שהרי נאמן האב לומר זה בני ממזר אע"פ שאמו מכחישתו שהתורה זכתה לו בזה דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר יכירנו לאחרים. אבל אם הבעל אומר שלא בא בזמן שהיתה טהורה ולא אחר כך צריך לדקדק בחשבון מיום הביאה האחרונה שבא עליה לפי דבריו אם יש בינה ובין הלידה יותר מי"ב חדש הולד ממזר דגמירי אין הולד משהה בבטן יותר מי"ב חדש ואם יש בין הלידה והביאה האחרונה י"ב חדש או פחות הולד כשר אעפ"י שאומר שלא בא עליה בתוך זה הזמן כלל דאימור אשתהויי אשתהי:
כללא דמלתא הכל לפי מה שיאמר הבעל דביה תלה רחמנא ואם נתן טעם לדבריו (ואתו) [ואותו] הטעם אינו לפי האמת אלא לפי סברתו אין בדבריו כלום דטועה הוא והנל"ד כתבתי: