שו"ת רדב"ז/שיב
שאלת ממני על מעשה שהיה בשני נערים פריצים שהעידו איך בתו של ראובן נתקדשה לשמעון שהיתה משודכת עמו וראובן לא רצה ליתנה לו והעידו אלו שני פריצים נעריו של שמעון איך יום א' היו הולכים אחר שמעון לבית ראובן ומצאו את הבת בדהילים והוציא שמעון דינר זהב ואמר לה תקחי דינר זה בקדושין ולקחה הדינר וצררתו בשי"ד שלה והלכה לה אחר כך הביא ראובן עדים איך ראו את שני הפריצים האלה רובעים זה את זה אבל לא היו העדים ביחד כשראו אותם ולא ביום אחד אם יש חשש באלו הקדושין או לא:
תשובה אין ממש בקדושין אלו כלל מכמה טעמי חדא שכבר ידעת כי ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים וכיון דלא אמר הרי את מקודשת לי לא הויין ידים מוכיחות ואינה מקודשת ולא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה: ואעפ"י שהיא משודכת לא נקרא זה מדבר עמה על עסקי קדושיה וכן הסכימו האחרונים וריב"ש ז"ל ג"כ:
אבל אפי' לדעת הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה שחוששין להצריכה גט ה"מ כשיש עדות גמורה אבל עדות של הנערים שלו נ"ל שאפי' הרשב"א ז"ל מודה שכיון שלא רצה ליתנה לו שכר את נעריו שיעידו כך בשקר וגם הם נוגעים בעדות דניחא להו שתהיה בתו של ראובן אשתו של שמעון אדונם לפי שראובן עשיר ויש לדיין להעמיק לדעת אם נמצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפי' בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה שמא נוגע בעדותו הוא וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ו מהלכות עדות: הילכך כיון דעיקר טעמא לא הוי אלא חומרא בעלמא לא מחמרינן אלא היכא דאיכא עדות גמורה ואינן נוגעין בדבר ואפי' הרשב"א ז"ל מודה בה:
ותו דאפי' היה לשון הקדושין כתקונו הרי הם פסולי עדות שהרי אינם לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ. וז"ל הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות עדות וכל מי שיקבל עדות עם הארץ טרם שתהיה לו חזקה או קודם שיבואו עדים ויעידו שהוא נוהג במצות ובדרך ארץ הרי זה הדיוט ועתיד ליתן את הדין שהרי מאבד ממונם של ישראל על פי רשעים עכ"ל וכ"ש לענין קדושין. ותו דאפי' היה לשון הקדושין כתקונו והם ראויים להעיד הרי נפסלו מן התורה ואעפ"י שלא ראו אותם בבת אחת דבשלמא אם היינו באים להורגם על פי עדות זו ודאי בעינן שיראו המעשה שני העדים ביחד אבל כיון שאין באים אלא לפוסלם לעדות אפי' לא היו העדים רואים ביחד נפסלו. דגרסינן בפרק זה בורר בר חמא קטל נפשא אמר ליה ריש גלותא לרב אבא בר יעקב פוק עיין בה אי ודאי קטל ליכהויה לעיניה אתו תרי סהדי אסהידו ביה דודאי קטל נפשא אזל איהו אייתי תרי סהדי אסהידו ביה בחד מהנך חד אמר קמאי דידי גנב קבא דחושלא וחד אמר קמאי דידי גנב קטא דבורטיתא ואסיקנא בגמרא דע"י עדות זה נפסל א' מן העדים וניצול בר חמא. הא קמן דחד אמר גנב קבא דחושלא וחד אמר גנב קטא דבורטיתא דשני מעשים היו וזה שלא בפני זה ואפ"ה נפסל העד על פיהם וכ"ש בנ"ד דשניהם העידו בעבירה א' אעפ"י שהיה זה שלא בפני זה דמצטרפין לפוסלן וטעמא רבה איכא כיון דסהדי מפסלי אפי' על ממון ובממון לא בעינן שיראו שניהם ביחד אלא אפי' זה שלא בפני זה ואפילו בשני ימים ואפי' א' בהלואה ואחד בהודאה מצטרפין הילכך למפסלינהו נמי לא בעינן שניהם יחד הילכך נפסלו העדים הפריצים הללו לכל עדיות שבתורה ופסולין מן התורה ולא בעו היכר זה ואין האשה צריכה גט כלל: וכי תימא ניחוש לקלא לא קשיא דהני סהדי הוא דמפקי ליה לקלא וקמו רבנן עלה דסהדותא ולאו כלום היא: ותו דלא אתחזק בבי דינא וזה ברור מאד.
והנראה לעניות דעתי כתבתי: