שו"ת רדב"ז/שג
שאלת ממני אודיעך דעתי בחוטין הנמצאים בירך העוף אחר שנתבשל אם הם מותרים או אסורים:
תשובה אם לא חתך את הוורידין בשעת שחיטה הדבר ברור שהם אסורים וצריך לחטט ולנקר אותם והשאר מתבטל בס' וכן כתב הרא"ש ז"ל. אבל אם חתך את הוורידין בשעת שחיטה וגם עקר את החוטין שבצואר בהא איכא פלוגתא אם מותר לבשל את העוף שלם או לא שרבינו אפרים ז"ל כתב שאין לבשל את העוף שלם אעפ"י שחתך את הוורידין עד שינתחנו אבר אבר ויסיר כל הגידין שיש בהם דם. ויש מי שמתיר לבשל לכתחלה כיון שחתך הוורידין וכן נהגו. ואפילו רבינו אפרים מודה דבדיעבד לא נאסר העוף וכן אני אומר לדעת המתירין שאם מצא אח"כ חוטים מלאים דם שהם אסורין באכילה שאנו רואים בעין שלא יצא אותו הדם דרך הוורידין ומ"מ אין אסור העוף ולא התבשיל שהרי אין הדם שבהן מפעפע וכ"ש אם יש ס' לבטלו אבל הגידין בעצמן אסורין וכן כתב הרב אב ב"ד ז"ל וז"ל ודע כי לא מצאתי בהם ראיה להתיר וגם דברתי עם ר' המובהק ר' משה בר' יוסף ולא מצא להם ראיה להתיר ע"כ. וא"כ יש תמיה גדולה איך אין העולם נזהרין בזה ולא ראינו מי שנתח את העוף נתחים נתחים וכל החכמים לא ראינו שמיחו בהם ולא זו בלבד אלא שאין מדקדקין אם נחתכו הוורידין בשעת שחיטה שאז הדם חם ויוצא או לא. וצריכין אנו לדעת על מה סמכו. וי"ל דסמכו על דעת הרמב"ם ז"ל דלא הזכיר חתיכת הוורידין כלל משום דס"ל דלא קי"ל כר' יהודה דאמר עד שישחוט את הוורידין אלא כסתם משנה וכן כתב בהדיא בפירוש המשנה ואין הלכה כר' יהודה ואמרינן עלה אמר רב חסדא לא לכל אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת משמע דלרבנן לא שנא עוף לא שנא בהמה אין צריכין אפילו נקיבה בשעת שחיטה:
ואע"ג דאמרינן פ"ק דברכות דא"ל ר' יהושע לבני' הזהרו בוורידין כר' יהודה מדת חסידות היא דאי מדינא ה"ל למימר הלכה כר' יהודה ולא דחי' סתמא דלא איתמר עלה מידי בדוכתא משום מימרא כי האי דלא ברירא ולפי שיטתו יבואו הסוגיות שבפרק גיד הנשה כפשטו שלא הזכירו זה הדין כלל משום דלענין הלכתא לא מהני לן מידי. ואפי' לדעת הריא"ף ז"ל ושאר הפוסקים דפסקו כר' יהודה סמכו להם דכל טבחי העיר זריזין הם ואין מוציאין העוף מתחת ידם עד שישחטו הוורידין וכן ראינו עושים תמיד. עוד סמכו להם שאין החוטין אסורים משום דם אלא חוטי הלב וחוטי העוקץ וחוטי הלחי התחתון שבצידי הלשון וכן החוטין הדקין שהם בתוך הלב. ואע"ג דלא מנו בגמרא אלא תרי משום דמא דידא ודלועא מ"מ כיון דכל הני סמיכי לבית השחיטה צריכי חתיכה ומליחה הילכך דידא ליכא למיחש שהרי חותכין ראש הכנף בעוף ודרך שם יוצא הדם ע"י מליחה וכן דלועא אבל שאר החוטין הנמצאים בגוף הבהמה והעוף אין בהן משום דם ואפי' שנראה שהם מלאים דם אחר הבישול אין זה דם אלא מתקבץ ציר או שומן אל אותם החוטין ומתהפך לצורת דם כפי הכנת בית קבולו והבן זה שהוא טעם נכון לקיים דברי רז"ל דאמרו חמשה חוטי בחיותא תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דידא ודלועא משום דמא ואנו רואין כמה חוטין בכל הגוף דאית בהו דמא: אלא במה שכתבנו אתי שפיר ויש סמך למנהג ומנהג אבותינו תורה הוא. ותו דאין להחמיר בכל כיוצא בזה שהרי אין בחוטין דם של תורה דחלב ודם אסרה תורה ולא חוטין וכן דעת רש"י והרשב"א ז"ל:
ואפילו תימא יש בו איסור תורה אין בו מלקות: ותו דכיון שנתבשל יצא מתורת דם להתחייב עליו כרת ותו כיון דחותכין ראש העוף ורגליו וכנפיו הוי כאלו נתחו ומותר אפילו לדעת המחמירין. ואעפ"י שכתבתי כל זה להעמיד המנהג מ"מ לא סמכתי על עצמי לאכול אותם החוטין שנמצאים בעוף מלאים דם אחר הבישול אלא אני משליך אותם ואוכל השאר: ורוב מה שנמצאים הוא בירך של העוף ולכך למדתי את אנשי ביתי לחתוך בירכי העוף קרוב לגוף וכן בגוף חתיכות כדי שיצא הדם ע"י מליחה ואף גם זאת אם ימצא חוט מלא דם אני משליכו לחוש לדברי המחמירין ואיני אוסר על אחרים אלא מניחם לנהוג מנהגם:
והנראה לע"ד כתבתי: