שו"ת רדב"ז/רצד

שאלת ממני ידיד נפשי על מעשה שהיה בספינה שהיו הולכים בה יהודים ונטבעו בים ובכללם יהודי דר בשאלוניקי שמו ר' יעקב פארדו ובא עדות עליו וזה נסחו בששי בשבת פה שאלוניקי וכו' במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא ר' יצחק דמולילא יצ"ו והעיד בתורת עדות אחר האיום והגיזום הראוי להעשות לו מן הדין איך כל גופי תורה תלויים בעדות הלז ואמר שעל נפשו ועל יהודותו שלא יגרע ולא יוסיף מכל מה ששמע וזה אשר דבר והעיד ר' יצחק הנז"ל דינו' אנשי קי ביניינדו די אנקונא פארה ארגושטה קי אוביירין אונה גרן טורמינוטה או איל דיאה שיגיינטי ויניירון את האבלארשוברי טורמינטאס אין קי וינו און מארינירו אי דישו' קיויניינדו די מצרים אין אונה נאבי דיל באשה קי לייבו טאן גראן טורמינטה קיסי פירדיולה נאבי אין לה קואל ויניאן מונגוש ג' ודייוס איסי אפ"וגארון אי קון קיין זו מאס פלאטיקה טיניאה שי ליימאבה יעקב פארדו די שאלוניקי אלקואל וידי דוישפואיש מואירטו אין טיירה אי לו קונוסי טידו איסטו לו אואי אאיל מארינירו דינו' נימאס ני מאנקו ולהיות שכל זה עבר לפנינו וגו' ונפל מחלוקת בין חכמי שאלוניק יצ"ו אם אשתו של יעקב פארדו הנזכר אסורה או מותרת. ושאלו ממני לחוות דעי גם אני:

תשובה לכאורה הוה משמע דלית מששא בהאי סהדותא לכולהו רבוותא ולכולהו שיטתא מכמה טעמי. חדא דלא אמר העכו"ם סימנין ולא קברתיו ולא אסקוה קמיה אלא דחזא הטביעה דאיבעיא לן בפ' האשה שלום עד אחד במלחמה מהו. ואתיא למפשטא מעובדא דשני ת"ח וגו' ודחינא ומסתברא מים שאין להם סוף נינהו ומים שאין להם סוף אשתו אסורה. אלא היכי דמי אמרינן דאסוקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקא אמרה סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין פשטא דהך סוגיא משמע דלא איפשיטא בעיין וכן העלה ר"מ ז"ל דבעיין לא איפשיטא וז"ל ומשמע מינה אשה ועד בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני וכ"ש עכו"ם מסיח לפי תומו ע"כ. ולדעתו ז"ל לא מיכשר עד דאיכא סימנין:

ואיכא למידק עלה מהנך עובדי דאשה בתרא ההוא גברא דטבע בכרמי ואסקוה בהדיא לבתר תלתא יומין ואינסבה רב דימי מנהרדעא לדביתהו. ותו ההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוה אגשרא דשביסתנא ואינסבה רבא לדביתהו אפומא דשושבנא לבתריה יומין ומסיק עלה תלמודא וה"מ דכי אסקוה חזיוה בשעתיה אבל אישתהי מתפח תפח והכא בלא סימנין איירי דאי איכא סימנין ואפילו לאחר שעה מעידין עליו דבסימנים מובהקין עסקינן תדע דלא אדכר תלמודא סימנין בהנך עובדי כלל ומשמע דהלכתא נינהו. ואם כן היכי פסק ר"ח ז"ל דלא מהימני עד ואשה עד דאמרי סימנים:

ונ"ל לתרץ לפי שיטתו ז"ל דהך עובדא דשני ת"ח הנך נשי דאסהידו ראו הטביעה הילכך אמרי בדדמי ולא מהימני עד דיהבי סימנים. אבל הנך עובדי דאשה בתרא איירי בשלא ראו הטביעה ומשום הכי כי אסהידו דמית לא אמרינן בדדמי ולא בעינן אלא שיכירוהו לאלתר וסגי ואיפשר דלפי שטה זו אפילו שלא יאמר קברתיו סגי כיון דלא אמר בדדמי דהא לא הוי במלחמה הילכך בנ"ד דאיכא תלתא לגריעותא חדא דלא אמר סימנים. ותו דלא אמר וקברתיו. ותו דהעכו"ם ראה הטביעה אתתא אסורה: ואפי' לפי שטת הרי"ף ז"ל והנמשכים אחריו דסבירא להו דבעיין איפשיטא מהנך עובדי מ"מ בעינן דלימא קברתיו. וז"ל ולא איפשיטא בעיין אלא מיהו כיון דאמרי בפרקא דלקמן ההוא דטבע בדגלת וגו'. ודוקא היכא דאמר אסקוהו לקמאי וחזיתיה לאלתר ואשתמודענה ליה דאיהו פלוני וכדאסיקנא לההוא מעשה דשני תלמידי חכמים שהיו באים עם אבא יוסי בן סימאי וגו' והוא הדין לעד אחד במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ע"כ:

וכתב בעל מגיד משנה ז"ל. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב פרק י"ג עד אחד אומר וגו' או שטבע בים הגדול ומת אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ע"כ וכתב בעל מגיד משנה וכמדומה לי שכוונת רבינו וההלכות היא לפרש דעדיין היא כשלא אמר מת וקברתיו אבל באומר מת וקברתיו לא איבעיא להו דאם איתא דמת וקברתיו קא מיבעיא להו מאי קא דחי בההיא דשני ת"ח כגון דאמרי אסיקינהו קמן ואמרי סימנים והלא בעד אחד כי אמר מת וקברתיו חיישינן דלמא משקר: א"נ דבעיין בכל גוונא היא ומיהו כי אמר מת וקברתיו לא חיישינן ליה מהנך עובדי. אבל כי לא אמר מת וקברתיו הוה ליה בעיין ולא איפשיטא. וזה שכתב רבינו ולא תנשא ואם נשאת לא תצא וכן הוא פוסק בכל הבעיות עכ"ל:

ואיפשר לי ליישב דקים ליה לתלמודא דהך עובדא דשני ת"ח הכי הוה דיהבי בהו סימנין ומשום הכי דחי דמהכא לא תפשוט אבל מהנך עובדי דפרקא בתרא איכא למפשט שפיר. ותו לא איצטריכי לסימנים. וא"ת אמאי לא פשיט לה מהנך עובדי בהדיא. תירץ הרשב"א ז"ל דילמא לא שמיע להו ובחדא גרסינן רבה ובחדא רבא: א"נ דאיפשר דבתרוייהו גרסינן רבא ובתר דשמע סברה: ולפום האי שיטתא בעינן תרתי דאסוקינהו קמיה ואשתמודעינן לאלתר: ותו דלימא וקברתיו וכן כתב הריא"ף ז"ל בהדיא דבעינן דחזינהו לאלתר וכדכתיב לישניה לעיל. וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב פי"ג ואם שהה ביבשה אחר שהושלך שעה א' ונתפח אין מעידין עליו שהרי נשתנה ע"כ:

אבל אין חילוק לפי שטה זו בין אם ראה הטביעה ללא ראה הטביעה בכל גונא אמר בדדמי וצריך לומר קברתיו וטעמא דמלתא כיון שראה שהשליכוהו המים ידע שטבע ואמר מסתמא מת ולפיכך צריך שיאמר קברתיו: הילכך בנ"ד דאיכא תרתי לריעותא דדילמא לא היה שם בשעה שהשליכתו הים כדמשמע לכאורה מתוך לשונו שאמר והוא אשר ראיתי אני אח"כ מת ביבשה והכרתיו. ותו דלא אמר קברתיו אתתא אסורה. ואפי' לדעת האומרים דלא בעינן קברתיו ולא דאסוקינהו וחזינהו לאלתר ה"מ לאותם שלא ראו הטביעה אבל לאותם שראו הטביעה בעינן דאסוקינהו קמייהו וחזינהו לאלתר: וז"ל הרא"ש ז"ל ויראה הא דבעינן ואסוקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותם שראו הטביעה משום דאמרי בדדמי דכיון שראו שנפל למים בדבר מועט יאמרו שאלו הם שנפלו למים אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו מת ואמר שמכירו בטביעות עין לחודיה נאמן ואין מדקדקין עליו וכן פי' ר"י והר"ז הלוי ז"ל וכן כתב הטור סימן י"ז. ובנ"ד כיון שהעכו"ם המל"ת היה בתוך הספינה וראה הטביעה אמר בדדמי ומשום הכי בעינן לאסוקינהו קמיה וחזינהו לאלתר וכיון דלא הוה הכי אתתא אסירא:

וכן לדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן וריב"ש והמעילי בשם בעל ההשלמה ז"ל דס"ל דכולה מלתא תליא באסוקינהו קמן וחזונהו לאלתר ולא שני להו בין ראה הטביעה ללא ראה ולא שיאמר קברתיו מ"מ אתתא אסירא כדמשמע מלשון העדות שלא ראה אותו בשעה שהשליכתו הים וכדכתיבנא לעיל. הרי אתה רואה כי לפום ריהטא דכל הני שיטתא לית לה תקנתא להאי אתתא:

אבל אני תפסתי דרך רבוותא ז"ל קמאי ובתראי ז"ל דאמרי דאית לן למיהדר אאנפי דשריותא משום עיגונא דאתתא ולאפוכי בזכותו דלא ליפוק מינה חורבא וזילותא תדע דאינהו אכשרו סהדותא דעבדא ואמהתא ארמי וארמיתא ואמטו להכי בעינן לברורי מלתא ולאסוקא אליבא דהלכתא בסייעתא דשמיא. וזה כי יש הרבה מן המפרשים והראב"ד מכללם שהוכיחו מן הירושלמי דעד א' במלחמה לא בעינן מת וקברתיו אלא אפילו אמר מת סתם מנסבינן לה לכתחלה ותלמודא דידן משוה בין עד אחד במלחמה ומים שאין להם סוף וכי היכי דהתם לא בעינן קברתיו מים שאין להם סוף נמי לא בעינן שיאמר קברתיו כיון שהכירו יפה בטביעות עינא. גם התוספות ס"ל דסמכינן אטביעות עינא בלחוד שכתבו בפרק האשה וא"ת היאך משיאין נשי בני אדם שטבעו בעליהן ע"י טביעות עין בלא שום הכרת סימנים ושמא איירי בשנשחתה צורת פניהם דאכלו כוורי ולא נשאר אלא מה ששנינו במשנה בפרק בתרא וכן מפרש ר"ת וז"ל אבל אם צורת פניו שלימה שריא אפי' אחר כמה ימים ע"כ:

וכן היא בפיסקי התוספות וז"ל מהר"ר ישראל ז"ל בתשובותיו אמנם משמע מדברי התוספות שהמנהג הוא להתיר ע"י טביעות עין בלא סימנים היכא דנמצא גופו שלם וסתמא כתבו משמע דאפי' באותם שראו הטביעה ע"כ:

ואע"ג דכתב אך מסקנת האשר"י דלא שרי אפילו בגופו שלם אלא באותם שלא ראו הטביעה והכי מוכח בסימן האשר"י ע"כ וגם אני דקדקתי כן מדלא כתב הטור המנהג. מ"מ אין לנו להניח דברי התוספות ור"ת שהעידו על המנהג מפני סברת האשר"י וכ"ש שאני אתרץ דבריו לקמן בע"ה: וז"ל ונהגו האידנא להתיר נשים שטבע בעליהן ע"י הכרה בטביעות עין בלא סימנים ואיפשר דמיירי הכא בשלא נמצא הגוף שלם וכו' אבל אם נמצא שלם מכירין אותו ואפילו לאחר כמה ימים מהני טביעות עין וכן פי' ר"ת ז"ל ע"כ: וכן כתב רבינו ירוחם וז"ל ונהגו עכשיו להתיר להנשא כשטבע על ידי הכרה בטביעות עין ע"כ:

הרי לך כי המנהג הפשוט הוא להתיר בכיוצא בנ"ד אע"ג דליכא סימנים ולא אמר קברתיו ולאחר כמה ימים אלא ע"י הכרה בטביעות עין לבד שרי ומנהג אבותינו תורה היא: ואיפשר שסמכו המנהג על הירושלמי. ואני בעניי משכנתי נפשי להתיר אשה זו אפי' לפי השיטות הנזכרות לעיל חוץ משיטת ר"ת דבעי סימנים כי לפי דעתו אין היתר לאשה זו. אבל לפי דעת הריא"ף והרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריהם דבעינן תרתי חדא דאסוקינהו לאלתר. ותו דלימא וקברתיו. צריך שתדע שהקשו על הרמב"ם ז"ל שמצריך בעכו"ם מל"ת שיאמר מת וקברתיו דאיכא כמה עובדי התם דלא הזכירו קבורה כלל כההוא דמאן איכא בי חסא מת חסא וכן כתב הוא ז"ל בראש הפרק היה העכו"ם מסיח ואומר אוי לו לפלוני שמת ולא הזכיר שם קבורה וכן קשה מתשובה שהשיב ז"ל לעכו והתיר אפי' שלא הזכירה העכו"ם קבורה כלל ועובדי דתלמודא נמי קשיין אהדדי ותירצו בעל מ"מ והר"ן והריב"ש ז"ל דבזמן שאין העכו"ם מזכיר שמו ולא מכירו איכא למיחש דילמא אמר בדדמי ולפיכך צריך שיאמר קברתיו אבל בזמן שהעכו"ם מכירו ומזכיר שמו אין צריך לומר קברתיו דאי לאו דברי ליה דמית לא היה מזכירו בשמו ולא אמר בדדמי ובזה נתיישב דברי הרמב"ם ז"ל ועובדי דתלמודא: הילכך בנ"ד כיון שהעכו"ם היה מכירו יפה ומזכיר שמו וכינויו ומקום דירתו ודאי לא אמר בדדמי ולא היה צ"ל קברתיו כי ההכרה והזכרה עומד במקום הקבורה. ולענין דמשמע דלא אסקוה קמיה דע כי לדעת הרמב"ם ז"ל בעינן תרתי לענין שלא יוכל להכירו חדא שראה אותו אחר שעה שהשליכתו הים. ותו דנתפח ודאי אז לא יעיד עליו אבל אם היה בתוך השעה או אחר שעה ולא נתפח מעידין עליו. הילכך בנ"ד איכא למימר כי בתוך שעה ראה אותו ואת"ל לאחר שעה ודאי לא נתפח כיון שהכירו יפה בטביעות עינא:

ולדעת שאר המפרשים דמודו ליה שאם ראהו בתוך שעה מעידין עליו ודייקי לה מדקאמר תלמודא חזיוה בשעתיה ולא קאמר לאלתר אבל לאחר שעה פליגי עליה ואמרי דודאי נתפח ומשתנה וחושב שהוא שמעון ואינו אלא ראובן אף לפי שטר זו איכא למימר כיון שהעכו"ם היה בתוך הספינה אורחא דמלתא הכי איתא כי היוצאים בבעל חיים יצאו ליבשה קודם אותם שמשליך הים והם עומדים על שפת הים לראות מי עולה ומי אינו עולה ואיפשר כדי להפשיט מערומיהם ולקחת מה שעליהם ומיד שיצא הכירו וכך היתה כוונתו בעדותו והוא אשר ראיתי אחר כך מת שהשליכתו הים ליבשה א"נ שראה אותו בתוך שעה אעפ"י שלא ראה אותו כשהשליכתו הים והשתא מתקיים לשון העדות. ואע"ג דכתבו התוספו' והמרדכי וקצת מפרשים דאע"ג דמקילין בעדות אשה היינו להאמין אפי' עד א' או עבד ושפחה ואפי' עכו"ם מל"ת אבל בגופה של עדות לא מקילין וילפינן לה מסוגיא דפרק יש בכור מהירושלמי דכיון דאיכא למימר דלא ראה אותו כשהשליכתו הים או בתוך שעה אית לן למיזל לחומרא צריך שתדע כי דבר זה אינו מוסכם דאע"ג דמשמע הכי לפום אוקמתא קמייתא דסוגיא דפ' יש בכור מ"מ איכא התם אוקמתא אחריתי ועלה סמכי שאר המפרשים ואפי' לפי דעת התוספות איכא למימר דלא אמרוה אלא היכא דהעכו"ם קמן דדייקינן עליה היכי ידע האי מלתא אי אסקוה קמיה או לא אם היה בתוך שעה או לא אבל היכא דליתיה קמן דנשייליה תלינן דהכיר אותו יפה בטביעות עין. וגדולה מזו כתב הרמב"ם ז"ל פרק בתרא מהלכות גירושין וז"ל אבל היכא דהעכו"ם מל"ת שראהו שמת וכו' אין מדקדקין עליו לדעת היאך יודע עדות זה אם מפי השמועה או מפי הראיה וכו' ולא אמר מכל דקדוקי שאר העדויות ע"כ. וכ"ש הכא דליתיה קמן דודאי אזלינן לקולא. וכן משמע מהנהו עובדי דתלמודא שהשיאו נשותיהן ע"פ עכו"ם מל"ת ולא חקרו לדעת איך ידעו הדבר. וכן משמע ג"כ מתשובת הרב ז"ל לדייני עכו שלא דקדקו על העכו"ם איך ידעה שנהרג היהודי וטעמא דמלתא דכיון שמכירו יפה ואומר שודאי מת תו לא צריך. א"נ איכא לתרוצי דהא דאמרינן דלא מקילין בגופה של עדות היינו כשראהו צף על פני המים מתלא מקילין לומר שהכירו בטביעות עינא ועל כיוצא בזה גמגמו האחרונים אבל בנ"ד שאמר שראהו מת ביבשה והכירו אמרינן דקושטא קאמר שהכירו יפה. ותו דטעמא דבעינן דאסקוה קמיה היינו משום דילמא אמר בדדמי וחושב שהוא ראובן ואינו אלא שמעון והא איכא כמה גדולים שאמרו דעכו"ם מל"ת לא אמר בדדמי וכן תמצא במרדכי ובהגהות מיימוניות ע"ש. וכיון שהוא שעת הדחק כדאי הם לסמוך עליהם כדתניא א"ר ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנים אעפ"י שאין מכירין וכתב עלה רש"י ז"ל שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ע"כ. ותו דאפי' תימא שלא ראה אותו בשעה שעלה מן הים והדבר ספק אם ראה אותו בתוך שעה או לאחר שעה אית לן למיזל לקולא ולמימר דתוך שעה ראה אותו והכירו יפה. וכן כתב מור"ם ז"ל בתשובה דאם העיד העד לאחר ג' ימים לא אמרינן לא מהני עדותו כדתנן אין מעידין עליו לאחר ג' ימים דכיון דמעיד בסתם אמרינן דידע ודאי שנהרג כגון שראהו מיד והכירו או שהיה עם ההורגים ע"כ. וכתב עלה מוהר"ר ישראל ז"ל אלמא אזלינן בתר סתם ולא דייקינן אבתריה אלא תלינן בודאי שמת באיזה ענין ומאורע שהוא ע"כ. וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים שעה א' ונתפח אין מעידין עליו ע"כ משמע דידעינן בודאי ששהה ביבשה שעה א' אין מעידין עליו אבל אם הדבר ספק מעידין עליו. הילכך בנ"ד כיון שהסיח לפי תומו סתם שמת אמרינן בתוך שעה היה והכל חוזר אלא עיקר אחד כיון שאמר שהכירו יפה תלינן דקושטא קאמר ואין מדקדקין יותר. וכיון דאיכא כל הני טעמי. חדא דעכו"ם מל"ת לא אמר בדדמי לדעת מקצת פוסקים. ותו דליתיה קמן דנשייליה. ותו דאין מדקדקין בעדות עכו"ם מל"ת. ותו דמכירו ומזכיר שמו וכינויו ועירו:

ותו דאיכא למימר דאסקוהו קמיה: ותו דתלינן להקל דבתוך שעה ראה אותו: ותו דהויא שעת הדחק. ותו כי סברת הלב שאדם מכיר את מי שהוא רגיל אצלו אפילו לאחר זמן כיון שגופו וצורתו שלמים. ותו דמים שאין להם סוף דרבנן הוא תדע דאם נשאת לא תצא וכל ספיקא דרבנן תלינן להקל. וסמכינן הני טעמי למנהג אשר העידו הראשונים ומנהג אבותיו תורה היא ושרינן האי אתתא לאנסובי וכן נראה לעניית דעתי: