שו"ת רדב"ז/רצא

שאלת ממני על ראובן שנשבע לשמעון לפרוע לו חובו לזמן פלוני וכשהגיע הזמן שאל ממנו להרחיב לו הזמן חדש ימים ונשבע לו שנית לפרוע לו לזמן השני ואח"כ אמר לו הריני כאלו התקבלתי וכשהגיע הזמן השני טוען ראובן שכבר אמר לו התקבלתי אחר השבועה השנייה ושהוא פטור מהחוב ומהשבועה יורה המורה אם הדין עמו או לא:

תשובה ראובן זה נהג ברמאות ולא הועיל לו רמאותו שהרי לגבי החוב הדבר ברור שלא נפקע החוב במה שאמר הריני כאלו התקבלתי שאין לו מחילה גמורה אלא שעושה עצמו כאלו קבל כדי שלא יהיה חבירו עובר על השבועה אבל לא מחל לו החוב ולא יהיה אלא שהוא לשון מחילה הויא מחילה בטעות שאלו היה יודע שבלשון זה נמחל החוב לא היה אומר לו כן וכבר ידעת דלעולם אומדין דעת הנותן או המוחל וזה ודאי לא היה בדעתו למחול החוב אלא השבועה ונמצא חבירו משלם לו רעה תחת טובה. גם לענין השבועה אני אומר שחייב לקיים שבועתו לזמן אשר קבע לו והטעם דקי"ל כל הנשבע לתועלת חבירו על דעת חבירו הוא נשבע ובשעה שהשביעו שבועה שנייה דעתו היה שאפילו יאמר לו הריני כאלו התקבלתי על השבועה הראשונה לפוטרו ממנה ולא לפטור אותו מהשבועה השנייה דאי לא תימא הכי מה הועיל אלא ודאי דעת המשביע היה שלא להפקיע אותה אפילו שיאמר לו התקבלתי. והא דתניא כי כשמשביעין אותו אומרין לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת ב"ד. הא תריצו לה בפרק שבועות שתים התם משום קניא דרבא אבל לעולם כשמשביעין הדיינים או אדם את חבירו משביעו [סתם] ולא מצי למימר בדעתי היה כך וכך דאי לא תימא הכי לא שבקת חיי לכל בריה: