שו"ת רדב"ז/רלב
שאלת ממני אודיעך דעתי באשה שיש לה כתובה מרובה על בעלה והיא עתה רוצה למחול לבעלה קצת ממנה מה תקנה יעשה שלא תוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואם יכולה להפקיע זכות יורשיה לפי מה שנהגו לכתוב שאם תמות בלא זרע קיימא יחזור חצי נדונייתה ליורשיה מצד אביה:
תשובה הדבר מוסכם שהמאוחר יכולה למחול ולא שייך ביה נחת רוח ונכסי צ"ב אינה יכולה למחול ומציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. ובמה שבלה או נאבד או נגנב מנכסי צ"ב שלה מחילתה מחילה ואינה יכולה לומר נחת רוח. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פכ"ב מהל' אישות הילכך כל מה שחסר מנכסי צ"ב עם המאוחר יכולה למוחלו ואין בזה הפסד ליורשיה דהא לא ירתי אלא ממה דנשתייר אבל מה שנאבד או בלה אין להם בו כלום:
ולענין מה שרוצין להחזיר הכתובה ממטלטלין למעות בעין בזה איכא פסידא ליורשין שהם יאכלו המעות ולא ישאר אחריה כלום אלא צריך להעריך כמה נצ"ב הקיימין עתה כמה שוין בדמים וכך יכתבו סך הכתובה ויכתבו ג"כ שאם ח"ו תפטר בלא זרע קיימא שיהיה חייב הבעל להחזיר ליורשיה מחצית הסך הנזכר ובזה לא הפסידו יורשיה כלום שאם תמות עתה לא היו גובין יותר מהסך הזה:
כללא דמלתאו דנצ"ב אין מחילתה בהם כלום ובמה שאבד מהם מחילתה מחילה ואע"פ שיש חולקין אין לנו אלא דברי הרב ז"ל דאתריה דמר הוא. ונ"ל בטעמו של הרב ז"ל דכיון דליתנהו בעין אם לא תמחול אותם לא תהוי לה איבה כיון שאין לו כ"כ הנאה במחילתן וכיון שכן אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל נצ"ב דאיתנהו בעין כיון דאית ליה הנאה במחילתן אם לא תמחול הויא לה איבה ומשום הכי מצית למימר נחת רוח עשיתי לבעלי: