שו"ת רדב"ז/רה

שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שנשא אשה ונתן לה מהר סך מעות כמנהג וכנסה ושוב אמרה מאיס עלי והתרינו בה כמה פעמים ולא רצתה כלל ולפיכך נתננו לו רשות לישא אחרת ונשא אשה ואת הראשונה לא רצה לגרש ואין בידנו כח לכוף אותו לגרש כדעת הרמב"ם ז"ל מפני שכל האחרונים לא הסכימו לכוף לגרש והאשה תפסה כל נכסי נדונייתה ועתה הבעל תובע שתתן לו המעות אשר נתן לה במוהר שלה כיון שאינה רוצה בו:

תשובה הבו דלא לוסיף עלה שלא נכוף אותו לגרש ונכוף אותה שתתן לו מוהר בתוליה הילכך אם רוצה לקחת מה שנתן לה יגרש אותה ואם יגרש אותה אז נחייב אותה שתתן לו המוהר שנתן דאע"ג דהוי מוהר זה כנכסים שהכניסה מבית אביה והנכסים שהכניסה מבית אביה נוטלתן אעפ"י שהיא מורדת וכ"ש בנ"ד שהם תחת ידה מ"מ מה שנתן לה אינה יכולה לעכב שע"מ שתצא לא נתן לה:

ומיהו מסתברא לי שאם בא עליה כדרך כל הארץ ואחר זמן אמרה מאיס עלי אין כופין אותה לתת מוהר בתוליה שכבר הפסידה אותה ולא שייך למימר לא נתן לה ע"מ שתצא שהרי כבר נהנה כפי מה שנתן לה נהי דמועיל טענה זו למה שהוסיף לה או למנה ומאתים או למה שנתן לה אחר שנשאה אבל למה שנתן לה בתורת מהר לא יועיל טענה זו. אבל באשה שבשעה הראשונה אמרה מאיס עלי ולא בא עליה כלל בכיוצא בזה אני דן שתחזיר לו מה שנתן לה בתורת מוהר וכל זה איירי בזמן שרוצה לגרשה אבל אם אינו רוצה לגרשה תרתי לא עבדינן בה לעגן אותה ושתחזור לו מוהר שלה ודיינו שנדון אותה כדין מורדת כאשר כתבו המפרשים ולא נכוף אותו לתת גט כמו שכתבו האחרונים ז"ל וכן נהגו שלא לכוף לגרש אבל לא ראינו מימינו מי שיכוף אותה להחזיר מוהר בתוליה וזה פשוט אצלי: