שו"ת רדב"ז/רד
שאלה ילמדנו רבינו נר ישראל נר"ו באחד שהתנה בפיו שכל נדרים שידור מכאן עד עשר שנים שיהיו בטלים ולאחר קצת ימים נמלך מאותו התנאי ורצה לבטלו אלא שלא הוציא הביטול וההמלכה בפיו ולאחר מכאן נדר ובשעת נדרו לא היה זכור מהתנאו ולא מביטולו ולאחר קצת ימים נזכר מהכל היש בהמלכה זו על התנאי הראשון ממש או לא ונסתפקתי בזה שמצד א' נראה שכל שההמלכה היתה בלב אין בה ממש והכי איתא בהדיא בפרק האיש מקדש ובכמה דוכתי דדברים שבלב אינם דברים ואע"ג דאיכא כמה דוכתי דאזלינן בתר אומדנא כבר האריך הר"ן ז"ל בפי' הלכות הריא"ף ז"ל בפרק האיש מקדש אבל בנדון זה ליכא הוכחה מענין שום מעשה כדי שתועיל ההמלכה שבלבו וא"כ לפי זה יהיה תנאו קיים ונדרו בטל לדעת רוב הפוסקים כההיא דרבה דפ"ד נדרים כל שלא נזכר בשעת נדרו מהתנאי ומההמלכה שעשה בלבו ומצד אחר מצאתי בפרק נערה מאורסה דקאמרי בה בברייתא דבין בחול בין בשבת מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו הרי שביטול בלבו מהני לנדר דחמיר ה"ה דמהני המלכה בלבו לתנאי בעלמא דלעיל אלא שרוב המפרשים פירשו דהך ברייתא קאי אדלעיל מינה דאומר לה טלי אכלי וא"כ התם נמי איכא הוכחה על הביטול שבלבו משום דאמר לה טלי וכ"ש לפי' הר"א ממיץ ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל על הך ברייתא משמע דטלי לאו הוכחה היא ומ"מ צריך שיוציא בשפתיו אלא שלא ישמיע לאזנו ולהא קרי בלבו כההיא דפ' היה קורא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו מ"מ לפי' ראשון של הרא"ש ז"ל וז"ל וה"ה דבחול נמי אין צריך אמירה הרי שבביטול בלבו סגי וקרוב לזה כתב הרמב"ם ז"ל בפי' משנת סוגיא זו וא"כ לפי זה אם ביטול בלבו מהני על נדר דחמיר כ"ש דמהני על תנאי בעלמא דכל נדרים שיתיר מכאן וכו' וכל שנמלך על תנאו תו לא הוי תנאה ונדרו קיים אפילו יותר תנאו אחר נדרו וכן הדין מי שנדר לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע בשבת שאם מחל לו חובו בלבו סגי וחבירו נפטר בכך וכן בכמה דברים דומים לזה. ועוד נתקשתי בדברי הרמב"ם ז"ל בפי' משנה דפ"ד נדרים דכל נדר שאני עתיד לידור וכו' שכתב וז"ל וענין זה הוא כשנשבע ונזכר שקדם זה התנאי ובלבו ובכוונתו שהתנאי יהיה קיים הרי בטל הנדר עכ"ל בפי' ספר מוגה נראה מכאן שיש מקום לבטל הנדר אפי' נזכר מהתנאי באותה שעה וממה שכתב בפרק שני דהלכות נדרים נראה בהפך וז"ל אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר הרי נדרו קיים משמע סתם בין כוונתו לבטל הנדר או לא. והיה נראה לע"ד כדי ליישב דבריו דהך דקאמר בפי' המשנה וז"ל וענין זה הוא כשנשבע וכו' הם דברי רבא שבגמרא וה"פ כשנשבע ונזכר שקדם זה התנאי ולא ידע במה התנה ובלבו ובכוונתו שהתנאי יהיה קיים הרי בטל הנדר וזהו שכתב אח"כ אבל אם נזכר התנאי משמע דקמייתא מיירי בלא נזכר במה התנה אלא שעדיין הוקשה לי במה שכתב אח"כ וז"ל אבל אם נזכר מהתנאי אחר שיגמר הנדר כשיעור זמן שאלת שלום לרב או שנזכר מיד ואז הסכים לבטל התנאי וכו' הרי הנדר קיים ע"כ. משמע דוקא בהסכים לבטל התנאי אז הוי נדרו קיים הא הסכים לקיימו נדרו בטל אפי' נזכר בשעת הנדר וזה הפך ממה שכתב בפרק שני דלעיל. ותו האי הסכים לבטל אם דוקא בפיו או אפי' בלבו והיינו בעיין דלעיל. גם יש לי קצת קושי ג"כ בלשון הרמב"ם ז"ל דפרק הנזכר אלא שאיני רוצה להטריח לפני מכ"ת יותר כעת הצעיר אברהם:
תשובה בכמה דוכתי אמרינן דברים שבלב אינם דברים ולגבי טומאה אמרינן לא אתי מחשבה ומפקא מידי דבור והכי תניא בפרק נערה המאורסה קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר וכן היא הסכמת הפוסקים. ואע"ג דתניא בתוספתא והביאה הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בפרק נערה יבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו בין בחול בין בשבת איכא למימר דפליגא ומתניתא דמייתי תלמודא עיקר. ומה שכתבה הר"ב ז"ל ללמוד ממנה דבשבת מיהא היכא דאי איפשר לו לבטל נדרה יבטל בלבו אבל בחול לא קי"ל כוותה. א"נ דתנא דתוספתא גופיה לצדדין קתני לה וה"ק בחול ואמר לה טלי אכלי טלי שתי מבטל בלבו ובשבת בביטול בלבו לבד סגי היכא דלא איפשר לבטל נדרה והשתא לא פליגא אברייתא דילן דקתני הפר בלבו אינו מופר דהא דכתב הר"ר אליעזר ממיץ לתרץ ברייתא זו לפי שיטתו דוחק הוא וכן כתב הרא"ש ז"ל שהוא דוחק וכשהגיע הרא"ש ז"ל לברייתא זו השמיט הפי' הראשון וכן עשה בפסקים משמע דחזר בו משום דפשטא דברייתא פליגא עליה. והוי יודע דאפי' לפי הפי' הראשון ולפי פשט לשון התוספתא דמשמע דמבטל בלבו בין בחול בין בשבת לא קשיא כלל כנגד הכלל המסור בידינו דלא אתי מחשבה ומבטל דבור והטעם דגבי נדרי אשתו בקיום הלב תליא מלתא שנאמר ואם החרש יחריש לה וגו' הילכך כיון דבשמיעה מתקיים הנדר אתיא מחשבה ומוציאה מידי מחשבה אבל גבי שבועות ונדרים או תנאים דעלמא דברים שבלב אינם דברים אם לא יוציאם בפיו ומשום הכי לא אתי דברים שבלב ומפקי מדברים שהם בלב ובפה. תדע שהרי כל הנדרים והשבועות שבאים לפני חכם למה צריך שיאמר מותר לך וכו' יבטל בלבו ודיו וזה ברור מאד ואפילו הכי לא קי"ל הכי אלא צריך להפר בפיו כדתני' בבריית' ואם הפר אינו מופר דכיון דעיקר הנדר היה בפה צריך שגם ההפרה תהיה בפה:
ולענין אשר כתב הרב ז"ל בפי' המשנה פרק ד' דנדרים וז"ל מועתק מלשון הגרי והרוצה שלא יתקיימו נדריו וכו' ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר וענין זה הוא כשנשבע ונזכר שקדם זה התנאי וקיים התנאי בלבו ובכוונתו הרי בטל הנדר ע"כ:
וחלוקה זו אינה כנגד מה שכתב בחבור וז"ל אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר הרי נדרו קיים ע"כ. לפי שהדבר ידוע שאם זכור התנאי בשעה שנדר ורוצה לקיים תנאו הרי הנדר בטל דהא אין פיו ולבו שוין דפיו על נדרו ולבו על תנאו:
ומה שכתב בחיבור במי שהיה זוכר תנאו סתם ואין בלבו על תנאו כלום הילכך כיון שנדר דעתו לבטל תנאו ואיכא פיו ולבו שוין בשעת הנדר ואע"ג דלא הוציא ביטול התנאי בהדיא כיון שנדר והיה זכור תנאו אין לך ביטול גדול מזה:
אבל מה שכתב אח"כ וז"ל אבל אם נזכר מהתנאי אחר שנגמר הנדר כשיעור זמן שאלת שלום תלמיד לרב הנדר קיים זה ודאי כנגד מה שכתב בחיבור ותפס לו ז"ל פשטא דסוגיין דבפ"ד נדרים דרבא בא לחלוק על אביי דאמר תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר דמוקי לה כפשטא ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. ויש קצת מפרשים דמוקי לה הכי וקי"ל אביי ורבא הלכה כרבא אבל רוב המפרשים שאנו סומכין עליהם כתבו דרבא לא בא לחלוק על אביי וזהו דעת הרב ז"ל בחיבור שכתב וז"ל אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אעפ"י שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ע"כ. פי' לא מיבעיא אם לא חזר וקבל התנאי דפשיטא שהנדר בטל כיון שלא היה זכור התנאי אלא אפילו שבזמן שזכר התנאי חזר וקבלו דמשמע כיון דמקיימו עתה מחדש בשעה שנדר לא היה חפץ בו ואפי' אם זוכרו היה מבטלו כדי לקיים הנדר אפ"ה הנדר בטל כיון שלא היה זוכר התנאי בשעה שנדר ולא אמרינן כיון דמקיים ליה איגלאי מלתא למפרע דבטל הוה אלא אמרינן איפכא אף אם היה זוכר התנאי הוה מקיימו והנדר בטל:
ולענין אם זכר התנאי בתוך כדי דבור הדבר ברור דתוך כדי דבור כדבור דמי הילכך אם בשעה שזכר התנאי קיימו בלבו הנדר בטל דאין פיו ולבו שוין. ומן הסתם תלוי במחלוקת לדעת הרב ז"ל בחיבור הוי זכור התנאי בשעת הנדר והנדר קיים אבל לפי מה שכתב בפי' המשנה הנדר בטל וז"ל או שנזכר מיד ואז הסכים לבטל התנאי שהתנה מתחלת השנה וקיים הנדר הרי הנדר קיים ע"כ ותידוק מינה טעמא דהסכים לבטל את התנאי הנדר קיים אבל מן הסתם הנדר בטל. וכבר ידעת שאין אנו סומכין על מה שכתב בפי' המשנה אלא על מה שכתב בחיבור לסיבות הרבה אין זה מקומן. וכתב ז"ל ויש מי שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דבור ע"כ:
ולא היתה כוונתו ז"ל דסגי בזכירת התנאי אלא בקיומו כאשר כתב הראב"ד ז"ל שהרי זכירת התנאי גורם קיום הנדר ולא ביטולו שאעפ"י שזוכר התנאי רוצה לבטלו בנדר זה אלא ודאי בזכירת התנאי וקיומו תלי ביטול הנדר ולפיכך לא הוצרך הרב ז"ל לפרש. וטעמייהו דהני דמחמרי הוא אם זוכר התנאי בשעת הנדר הרי בטל תנאו בנדר זה והנדר קיים. ואם לא זכר התנאי עד לאחר כדי דבור אפי' ירצה עתה לקיים התנאי כדי שיהיה הנדר בטל מה יועיל אחר כדי דבור לאו כדבור דמו ונדרו קיים דמסתמא דעתו לקיים נדרו כיון שאינו זכור בתנאי. ותו דילמא אם היה זוכר תנאו הוה מבטל ליה ומקיים נדריה אבל היכא דנזכר תנאו בתוך כדי דיבור ומקיים ליה. אפילו הנדר בטל. וגם מה שכתב הרב ז"ל למטה אם אמר על דעת הראשונה אני עושה לאו דוקא אמירה בפה אלא ה"ה אמירה בלב:
והנכון שבפסקים לדידן דאית לן למיחש לספיקי הפירושים לעשות כיש מחמירין ולא יהיה הנדר בטל. אלא אם נזכר התנאי בשעת הנדר או תוך כדי דבור וקיים התנאי דכיון דלבו על תנאו הנדר בטל ותו לא מידי: