שו"ת רדב"ז/קצט
שאלת ממני אודיעך דעתי בדם שבשלו או שמלחו אם עובר עליו או לא:
תשובה גרסינן פרק הקומץ רבה אמר זעירי א"ר חנינא דם שבשלו אינו עובר עליו ורב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו וטעמיה דלא חייבה תורה אלא על דם הראוי לכפרה ודם קדשים שבשלו לא חזי למלתיה ונפיק מתורת דם וה"ה אם מלחו דמלוח הרי הוא כרותח. ומותיב אביי מדתנן הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב:
ומתרצינן כאן שהקפה באור כאן שהקפה בחמה באור לא הדר בחמה הדר ע"כ בגמרא. ומדשקלינן וטרינן ומתרצינן למתניתא אליבא דזעירי משמע דהלכתא היא. ואיכא מ"ד דדוקא אינו עובר עליו אבל איסורא דאורייתא איכא כחצי שיעור דאסור מן התורה לר' יוחנן דקי"ל כוותיה והכי דייק לישנא דאינו עובר עליו. וזה נ"ל שהוא דעת התוספות ז"ל אבל הרמב"ן והרשב"א והר"ן והרא"ה ז"ל והרבה מן האחרונים ס"ל דאין בו איסור תורה כלל אלא איסור מדרבנן ולישנא דאינו עובר עליו לאו דוקא אלא ה"ק כיון דאינו עובר עליו בכרת נפיק ליה מתורת דם ושוב לא חזי לכפרה. אבל רש"י ז"ל בפרק העור והרוטב עלה דמתניתא דהקפה את הדם ואכלו פירש והקרישו ע"ג האור ולא רצה לפרש ע"י חמה כדמתרץ תלמודא בהקומץ. משמע דס"ל דשנויי דחיקא הוא ואשנויי דחיקי לא סמכינן. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שהשמיט הך דזעירי ולא כתבה כלל. וראיתי מי שכתב שכן הוא דעת הריא"ף ז"ל מדהשמיטה ולדידי הא לא מכרעא כיון דאסור מיהא אין דרכו של הריא"ף ז"ל לפרש אי זהו איסור מן התורה ואי זה מדרבנן אבל מדהשמיטה הרמב"ם ז"ל יש ראיה גמורה שכך היא סברתו. ויש ראיה לדין זה ממתניתא גופה מה המחה את החלב משמע אפילו ע"י האור אף הקפה את הדם ע"י האור. ותו דתנן במתניתא חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב ולא מני להאי חומרא בהדייהו שהחלב בין שאכלו חי או מבושל חייב עליו מה שאין כן בדם שאם אכלו מבושל אינו חייב. ואף על פי שיש לדחות ראיה זו דחומר בחלב מבדם אבל זו שבשלו לאו דם הוא מ"מ פשטא דמתניתא הכי משמע דסוף סוף דם שבשלו נקרא:
ועוד אי איתא להא דזעירי דהקפה אותו בחמה אסרוחי מסרח כדאמרינן גבי נבלה וגם זו איכא למדחי שהדם נקפה בחמה בזמן מעט ולא אתי לידי סרחון אבל נבלה אינה נמחית בחמה אלא לזמן מרובה ובתוך כך אסרוחי מסרח. אלא עיקר הראיה כך היא שהרי הדם אם אתה מניחו בחמה זמן מעט אדרבא נפשר הוא ואינו נקפה אלא לזמן מרובה וא"כ אסרוחי מסרח. ותו קשיא להא דזעירי מאי שנא מכל אסורין שבתורה שחייב עליהם בין חיים בין מבושלין דם נמי לא שנא ואדרבא משום דבשליה אחשביה והכי אמרינן בגמרא פרק העור והרוטב בשלמא הקפה את הדם כיון דאקפיה אחשוביה אחשביה משמע משום דאקפיה הוא חשוב ואם כן אמאי פטור עליו: ובשלמא אי אקפיה באור איכא חשיבות אבל בחמה ליכא אלא מאיסותא:
כללא דמלתא דפלוגת' דרבוות' היא ואיני כדאי להכריע אבל שומר נפשו ירחק ממנו ולא יכניס עצמו למחלוקת באיסור כרת: