שו"ת רדב"ז/קיט
שאלה משלוניק אלמנה שמנה אותה בעלה אפוטרופס על נכסיו שהוריש לבת אחת קטנה שהיה לו ממנה ועתה טוענת שכל הנכסים היא תופסת אותה בעד מזונותיה שאינה יודעת כמה זמן תחיה ורוצה שיהיו בידה ותזון מהם והנכסים הם יותר מכתובתה עשר ידות מה נדון בענין זה:
תשובה הנה ראיתי א' מן חכמים שפסק בה שמוציאין מידה ונתן בה טעם והנה אקצר לבאר ביטול הטעם ההוא ומתוך כך תתבאר דעתי בעיקר השאלה וכתב פלוגתא רבוותא אי תפסה למזונות לאחר מיתה אי מפקינן מידה או לא. עוד כתב פלוגתא אחרת אי תפסה יותר מכדי כתובתה אי מפקינן מידה וכתב דכיון דבעיקר דינא הוי פלוגתא וביותר מכדי כתובתה הוי נמי פלוגתא הוי כעין ספק ספיקא ומספק ספיקא אין לנו להפקיע היורשים שהם מן התורה ומזונות מתנאי כתובה ע"כ. וזה טעות לפי דעתי דלא אמרינן ספק ספיקא אלא לגבי איסורא אבל לגבי ממונא לא אמרינן ואפילו לפי דעתו אימא איפכא ומספק ספיקא לא נוציא ממונא מיד מי שהוא תפוס. ואי משום דהוי תנאי כתובה אדרבה חכמים העמידו דבריהם ותקנתם במקום תורה. ותו לא ידענא היכי הוי האי כעין ספק ספיקא דמה ענין מחלוקת פוסקים לספק ספיקא הילכך איני רואה כאן ספק דאמרינן לה חוי מה בידייכי ותתפרנסי מהס אבל אין מוציאין מידה דהכי אמרינן בהדיא אפילו תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה ומי לא עסקינן שאין לה אלא מנה בכתובה ותפסה ככר זהב. ותו ככר זהב לאו דוקא וה"ה ככרים:
ומה שאנו נוהגין בכיוצא בזה מבקשים איש נאמן מדעת האלמנה ונותנין לו הנכסים כדי שישא ויתן בהם וכותבים שהנכסים הם תחת רשות האלמנה ומה שירויחו יהיה למזונות ואם לא יספיק יקחו מן הקרן והכל מדעתה ומרצונה והאי תקנתא טובה לאלמנה וליורשים: