שו"ת רדב"ז/קז
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהפקיד כלי ביד שמעון בעדי' ומת שמעון והכלי ביד יורשיו אבל ליכא עידי ראיי' מאי טענינן ליורשין מאי דהוה מצי למטען אבוהון שהרי היה נאמן לומר לקחתיו ממנו מיגו דהוה מצי למימר החזרתי או דילמא כיון דאינהו מודו דתותי ידייהו הוא לא טענינן להו שהרי אביהם לא היה נאמן אלא במגו דהכחשה:
תשובה דבר זה פלוגתא דרבוותא דהרמב"ן ז"ל פשיטא ליה דטענין להו והר"ן ז"ל כתב ואף זו צריכא רבה ורשב"ם והתוספות ז"ל ס"ל דלא טענינן ליתמי כי האי טענה ועיין בריש חזקת הבתים בדבור המתחיל לאו קא מודית דהאי ארעא דידי הוא. ואני קשיא לי עלה חדא כיון דאתא לידה בתורת פקדון שמעון בעצמו אמאי יהיה נאמן לומר לקחתי אפילו אית ליה מגו דהחזרתי דא"כ אין תקנה לאדם שיפקיד אצל חבירו דבר דאפילו יפקיד אצלו בשטר אכתי אית ליה מגו דקי"ל המפקיד אצל חבירו בשטר אין צריך להחזיר לו בעדים ולא אמרינן בשטר פקדון שטרך בידי מאי בעי. ותו אפי' תימא דהמפקיד אצל חבירו מצי נפקד לומר חזרתי ולקחתי ממנו ויהא נאמן במגו דהחזרתי מ"מ היכי טענינן ליתמי שלקח אביהם כלי זה במגו דהוה מצי לומר החזרתי והם יודעים שטענה זו שקר שהרי הם מודים שלא החזיר והודאת בעל דין כמאה עדים דמי הילכך מסתברא דלא טענינן ליתמי כי האי טענה אלא מחרימים חרם בפני המפקיד אם מכר כלי זה לנפקד ועונה אמן. ולא זו בלבד אלא כל טענה שנראה לב"ד שיש בה צד שקר לא טענינן להו ולא שבקינן לאפטרופוס לטעון בעדם דיתמי דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שבקייהו וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה: