שו"ת רדב"ז/קג
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שיש לו שטר על שמעון ויהודה ולוי ערבים ושמעון טוען פרוע ואין לי עדים זולת יהודה ולוי אם יכול שמעון לתת הסך ההוא ביד יהודה ולוי ונמצאו שאינם נוגעים בעדותן שהרי אין להם בעדותן שום הנאה ויעידו שהשטר פרוע כי הא דאמרינן דליסלקו תרי מינייהו ויסהידו הכא נמי לא שנא או דילמא לא דמיא להך:
תשובה גרסינן בפרק חזקת הבתים אמר רב הונא שלש שנים שאמרו והוא שאכלן רצופות ומותבינן עליה ממתניתין דתנן חזקת הבתים והא בתים דביממא ידעי ובליליא לא ידעי אמר אביי מאן מסהיד אבתים שבבי שבבי מידע ידעי ביממא ובליליא רבא אמר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודיירנא בה תלת שנין ביממא ובליליא אמר ליה רב יימר לרב הני נוגעים בעדותו הן דאי לא אמרי הכי אמרינן להו זילו הבו ליה אגר ביתא אמר ליה דייני דשפילי דייני הכי דמי לא עסקינן דנקיטי אגר ביתא ואמרי למאן ליתביה ע"כ בגמ':
ופי' הקונטרס דייני דשפילי דייני הכי שאינן בקיאים בדין לקבל עדות אלו אם כבר נתנו שכר הבית למשכיר ומעולם בכה"ג לא איירי רבא ע"כ. משמע דאם נתנו כבר השכר למשכיר אע"פ שחזר ונתנוהו לעדים לא מצי לאסהודי דבהאי הנאה שעשה המשכיר טובה עמהם שהחזיר להם השכירות הוו נוגעים בעדות וכ"ש לנ"ד דבהאי הנאה שעשה שמעון עם הערבים טובה שנתן להם הסך נוגעים בעדותיהם ולא מצי לאסהודי. וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו יש מרבותי שאמרו דאפילו פרעו כבר אם זה הלוקח מחזיר עכשיו אותו השכר בידם כדי לסלק נגיעתן שפיר דמי והביאו ראיה מדתניא ש"מ שאמר תנו מנה לבני עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה מאנשי אותה העיר. ואקשינן עלה ולסתלקו תרי מינייהו ולדיינוה ואוקימנא בס"ת דלשמיע' קאי ואי איפשר להסתלק ממנו ותנן השותפין מעידין זה לזה ואוקימנא באומר שדה זו אין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה בכל נגיעה שמחמת ממון כשמסתלק מאותו ממון נסתלקה הנגיעה וחזר העד לכשרותו והא נמי דכוותא היא ולי נראה דאינו דומה התם כיון שמסתלק ממנו ליכא למיחש מידי משום דמעתה אינו נהנה ולא מפסיד מידי לאחר סילוקו מכמות שהיה קודם סילוקו דאלו לא נסתלק היה מפסיד גם הוא חלקו עם הפסד כל בני עירו והשתא נמי כשהוא מסתלק הרי היא מפסיד חלקו וגבי שותפין נמי כה"ג. אבל הכא קודם סילוקו היה השוכר מתיירא שמא יפסיד שכרו ועכשיו שזה מחזיר שכרו בידו ומצילו לגמרי מן ההפסד מתבייש הוא ממנו שעשה עמו לפנים מן השורה ומעיד לו. ותדע לך מדאמרינן בקדושין גבי הן הן עדיו הן הן שלוחיו והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבע מלוה דלא שקיל ומשתבעי שלוחים דיהבי ופרע ליה לוה למלוה. ואם איתא בשופטני עסקינן כשרואה המלוה שמתחייב ומפסיד מה שנתן לשלוחין ושצריך עוד לפרוע מנה למלוה יפטר את השלוחין ויעידו לו אלא שעדיין כנוגעים בעדותן חשבינן להו שמא יעידו לו מפני שנתחסד עמהם וכמקבלין שכר על עדותן הן ע"כ. וכן היא הסכמת הר"ן. ועוד אני אומר דאפי' החולק בשוכרים מודו בנ"ד דא"כ לעולם לא יוכל לגבות חוב שיש בו ערבים שיעשו קנוניא הלוה עם הערבים ויסתלקו ויעידו לו אלא ודאי בכי האי כ"ע מודו וכ"ש למה שנראה מדעת הרמב"ם ז"ל שאפי' עדיין לא נתנו השכר ומביאים אותו בידו אם טען המערער יביאו עדים שדרו בה אלו השוכרים ביום ובלילה ושומעין לו:
ומה שכתב בפרק ט' מהלכות עדות אבל השוכר אם לקח השכירות בידו ואמר כל מי שמתקיים שדה זו בידו יטול הרי זה מעיד התם מיירי בשאין המערער טוען כלום וכ"ש לפי שיטה זו שאם כבר נתנו השכירות אפי' שהחזירו להם שאין מעידין לו ואע"פ שהמפרשים חלוקים על הרב ז"ל בדין זה שאם השכירות בידם אפי' שיטעון המערער אין שומעין לו מ"מ הבו דלא לוסיף עלה לומר שאפילו כבר נתנו השכירות אם החזירו לידן שיהיו כשרים להעיד אפילו המערער עומד וצווח:
כללא דמלתא דערב לעולם פסול לעדות אפי' ע"י סילוק ואפילו קרובו של הערב פסול להעיד והשוכר אם השכירות בידו שלא נתנו עדיין כלל כשר להעיד ואם נתנו והחזירוהו לידו פסול להעיד ואעפ"י שיש חולקין זהו הדרך הנכון: