שו"ת רדב"ז/סג
שאלת ממני אודיעך דעתי במעשה שהיה יתומה קטנה שאמר פלוני אנסני ואמה ואחיה תובעי' אותו פלוני שישא אותה והוא כופר בפניה אם היא נאמנת או לא:
תשובה מה שיש לעיין בזה המעשה הוא אם דנין דין זה האידנא. ותו אם משביעין אותו על פי טענת הקטנה. ותו אם משביעין על טענה זו כיון שאם היה מודה היה פטור דקי"ל מודה בקנס פטור קושטא דמילתא דדיני קנסות והאונס והמפתה אין דנין אותו אלא סמוכים בא"י והאידנא ליכא סמוכים מ"מ דנין אותו לענין אם תפס לא מפקינן מיניה ואם יבואו עדים שחייב לו קנס נהי דלא כייפינן ליה ליתן אבל אם תפס כדי קנסו אין מוציאין מידו וכן היא הסכמת רוב הפוסקים והרמב"ם ז"ל מכללם. וכן כתב הרי"אף ז"ל והיינו דכתב ז"ל דיני אונס ומפתה אעפ"י שאין דרכו לכתוב אלא הנוהג בזמן הזה. ולא עוד אלא דמשמתינן ליה עד דמפייס לבעל דינו. ותו דנין אותו לענין בושת ופגם וצער שהם ממון שאם יבואו עדים אעפ"י שאין גובין ממנו הקנס הקצוב בתורה מ"מ פורע בושת ופגם וצער דממון נינהו: ואם יודה נהי דמודה בקנס פטור מ"מ משלם בושת ופגם וצער על פי עצמו. ומה שכתב הר"ב ז"ל דאונס ומפתה אין דנין אותו אלא סמוכין היינו כל דין אונס ומפתה דהיינו קנס. וז"ל הרמב"ם ז"ל וכן בת שתבעה איש בדין ואמרה לו אנסת ופתית אותי והוא אומר לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע שבועת הסת שאילו הודה היה משלם לה בשת ופגם וצער על פי עצמו ע"כ. עוד דנין דין האונס לענין אם חייב לישא אותה דבשלמא מפתה כיון שאם לא רצה לישא אותה נותן קנס ונפטר בשעה שהודה נפטר מן הקנס וממילא נפטר מלישא אותה אבל האונס חיוב ליתן הקנס ולישא אותה ואעפ"י שנפטר בהודאתו מן הקנס לא נפטר מלישא אותה אלא כופין אותו ב"ד לקיים מצות עשה ולו תהיה לאשה דשתי מצות נינהו וכן מנה אותם הרב ז"ל שתי מצות. וכבר הוכחתי בתשובה אחרת בראיות דלישא אותה אין זה קנס אלא ממון הילכך דנין דין זה שאם יבואו עדים נהי דאין כופין לפרוע קנס אבל כופין אותו לישא אותה וכן אם יודה כופין אותו לישא אותה. ובנ"ד כיון שהיא קטנה קי"ל פיתוי קטנה אונס הוא והכי הוי מסקנא דתלמודא בפ' ד' אחין ובכמה דוכתי ואף על פי שהרמב"ם ז"ל כתב פ"ג מהלכות איסורי ביאה הבא על הקטנה אשת הגדול אם השיאה אביה הרי זה בחנק והיא פטורה מכלום ונאסרה על בעלה ע"כ. ומדנאסרה על בעלה משמע דפיתוי קטנה לאו אונס הוא. כבר השיג עליו הראב"ד ז"ל וגם מ"מ שקיל וטרי בה טובה וכתב לבסוף ומעתה צריכין אנו ראיה לדברי רבינו ובקשתיה ולא מצאתיה ע"כ. ומשמע דכולהו רבוותא ס"ל כפשטא דסוגיין דפרק ד' אחין דפיתוי קטנה אונס הוא. ולפי דעתי מודה הרב ז"ל בנ"ד דע"כ לא אמרה הרב ז"ל אלא בקטנה שהשיאה אביה דלא אמרינן אונס הוא לענין שתהיה מותרת לבעלה וההיא דפרק ד' אחין איירי בקטנה בת מיאון דהוי אונס גמור כיון שאין כאן קדושין דאורייתא וכמו שכתב בעל מגדל עוז וזהו שכתב הרב ז"ל אבל קטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להאסר על בעלה ואפילו היה כהן וכו' וכן כתב פ"ג מהלכות איסורי ביאה הילכך לגבי מפתה פיתוי קטנה אונס הוא ומכ"ש הוא וטעמא רבה איכא דמתוך סכלותה נוחה להתפתות והוי פתויה אונס והכי אמרינן בגמרא עלה דמתני' דהמפתה נותן ג' דברים וכו' פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער מרוב תאותה לזכר ומתוך כך אינה כאנוסה שיתחייב בצער דוק מינה שאם אינה פקחת אלא קטנה שהיא סכלה אינה בעלת תאוה והרי היא כאנוסה. כללא דמלתא דבנ"ד פיתוי קטנה אונס היא ואפילו לדעת הרב ז"ל ולפי שטה זו לא נצטרך לומר דהאי דפרק ד' אחין דרך דחייה אתאמרא ולאו קושטא הוא. וא"ת למה לא פירש הרב ז"ל חילוק זה גבי מפתה קטנה. וי"ל כיון דפירש גבי סוטה אבל קטנה בת מיאון אין לה רצון להאסר על בעלה ה"ה והוא הטעם דאין לה רצון להיות פתויה פיתוי אלא אונס הוא. ומיהו סוגיות הירושלמי קשיא עליה דהרמב"ם ז"ל כאשר כתב הרב בעל מ"מ ואיפשר לומר לדעת הרב ז"ל דהוי פלוגתא דאמוראי דגרסי' פרק היה מביא והביא את קרבנה עליה בעלה מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה ושקלי' וטרי' בה ואמרי' שכן אדם מפריש על בתו קטנה פי' שכן מפריש קרבן סוטה על בתו קטנה וכי היכי דהכא שלא מדעתה שהרי אין דעת קטנה כלום בעל נמי יכול להפריש שלא מדעת אשתו ודחיה מכיון שהשיאה לו כבר יצאת מרשות אביה והיכי מצי מפריש עליה אלא שכן אדם מפריש על אשתו חרשת ופריך וכאן סוטה קטנה אין את יכול דאמר רבי זעירא בשם ר' יסא בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה ופירכא זו בין למאן דפשיט שכן אדם מפריש על אשתו קטנה בין למאן דדחי פשיטותא דמשמע משום דיצאת מרשות אביה הא לאו הכי שייך קטנה סוטה והלא אין לה רצון להאסר על בעלה משמע דהך אמורא דדחי לפשיטותא משמע דס"ל דשייך קטנה סוטה ויש לה רצון להאסר על בעלה וכן כתב הפושט בעצמו ומשום הכי עביד מר"ן ז"ל כעין פשרה היכא שהשיאה אביה דחלו קדושי תורה ונשואיה נשואין מסתבר כמ"ד דיש לה רצון כיון דאית בה תרתי חדא דסוף סוף פיתוי היא ותו דנשואיה של תורה הילכך נאסרה על בעלה אבל היכא שהיא קטנה בת מיאון מסתבר לפסוק כמ"ד דאין לה רצון ליאסר על בעלה. א"נ דהך סוגיא איירי מדאורייתא דאין לקטנה רצון כלל ליאסר על בעלה דפיתוי קטנה אונס הוא ומותר לו מן התורה אלא דרבנן גזרו בקטנה שהשיאה אביה שהיא נשואה מן התורה משום דמתחלפא כנשואה דעלמא דאמרי איניש זו של תורה וזו של תורה כי היכי שזו מותרת לבעלה אחר שזינתה גם אשה דעלמא מותרת לבעלה ואיפשר דמהאי טעמא כתב הרב ז"ל אסורה לבעלה אלא שצריך לבקש אם ישנה לגזירה זו בתלמוד ואפי' אם תרצה לומר דלא ידעי' סברתו של הרמב"ם ז"ל בקטנה המפותה אם הוא אונס או פיתוי לא שבקי' מאי דפשיטא לכולהו רבוותא דפיתוי קטנה אונס הוא ומותרת לבעלה אפילו שנשאה אביה וכ"ש גבי המפתה את הקטנה דאונס הוא וצריך לישא אותה עכ"פ ולשלם ממון בושת ופגם וצער ואם יש עדים לשלם גם הקנס:
כללא דמלתא רואה אני לדון דין זה האידנא לענין דמשמתינן ליה עד דמפייס לבעל דינא. ולענין אם תפס לא מפקינן מיניה. ולענין אם חייב לישא אותה ולענין שאר דברים שהם ממון ואע"ג דלא עבדינן שליחותייהו אלא במלתא דשכיחא ואונס ופיתוי לא שכיחי מגו דנחתינן לדין לפלגא נחתינן לכולא. ולענין אם חייב שבועה על טענת הקטנה כבר תקנו הגאונים ז"ל שנשבעים על טענת קטן כדי שלא יהא כל א' וא' כו' אף הכא נמי שלא ילך כל א' ויאנוס או יפתה בתו של חבירו ויאמר פטור אני אפילו משבועה. ולענין אם נשבעינן על טענה זו כיון דאם מודה מפטר הדבר ברור כיון דאיכא בכלל הטענה דברים שאם יודה יתחייב בהם חייב לישבע וכן כתבו הפוסקים בהדיא וכבר כתבתי למעלה לשון הרמב"ם ז"ל הילכך לענין החיוב אם יש עדים בדברים כופין אותו לישא אותה לקיים מצות ולו תהיה לאשה ומשלם בשת ופגם וצער אבל קנס אין גובין אותו ואם תפס לא מפקינן מיניה ואם הודה פטור מן הקנס ומשלם הממון ונושא אותה כי דעתו הוא שאין נפטר בהודאתו מלישא אותה ואם כבר נשבע שבועת הסת ונפטר ואם ראו ב"ד שיש רגלים לדבר ורוצה לישבע לשקר רשאים לאיים עליו עד שיודה: