שו"ת רדב"ז/נד

שאלת ממני אודיעך דעתי במי שמת לו מת מ' יום קודם החג אם יעורר עליו בתוך ל' יום למיתתו אף ע"פ שהוא בתוך ל' יום לחג או לא:

תשובה זו מחלוקת בין הראשונים וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב פי"א מהלכות אבל וז"ל לא תעורר אשה על מת שלה שלשים יום קודם לחג כדי שלא יבוא החג והם דוים שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום בד"א במת ישן אבל אם מת כשלשים יום סמוך לחג מעוררת ע"כ. שמעת מינה תרתי חדא דפסק כשמואל. ותו דמת ישן היינו שמת קודם שלשים יום לרגל אע"פ שבא לעורר עליו בתוך ל' יום למיתתו וכך הם דברי הטור:

אבל התוספות והר"י בן גיאת והרמב"ן והרשב"א ז"ל וקצת פוסקים פסקו כרב דשרי וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בעיקר הדין בפי' שלשים יום איכא נמי פלוגתא לפיכך יש להקל. וז"ל הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם אבל כמדומה בעיני שמת חדש בתוך ל' יום לדברי הכל מותר לפי שאין אדם מתיאש מהספדו ואם בא לכנוס מעות לרגל או לענין אחר שכר הספדנים הוא מקצה ועוד כל ל' יום נכלל בהספד של שעת מיתה ובאותו שכר הוא נספד ומי שמת לו מת ודאי שמספידים אותו אפי' בערב הרגל לד"ה ואם כונס מעות ואירע בו דבר יכניס אחרים ויעלה למצותו מה שאין כן במת ישן שנתייאשו מהספדו עכ"ל ובספר בית יוסף תמצא שהתיר אפי' במת ישן ע"ש והנכון דמנקט מלתא מציעתא עדיף שהוא כעין פשרה בין שתי הסברות שאם המת הוא ישן אין מעוררין עליו כשמואל ואם המת הוא חדש כלומר בתוך ל' יום למיתתו מותר לעורר עליו כרב ולזה דעתי נוטה לצרף סברת רב עם מה שכתב הרמב"ן ז"ל. וא"ת הניחא היכא דעביד בחנם אבל דעביד בשכר אפי' למאן דפסיק כרב איכא למיחש שמא קבץ מעות להוצאת הרגל ונמצא מתבטל משמחת הרגלי' תדע דלא שאני לן בין היכא דאיכ' עולי רגלי' להשתא מדלא קאמר תלמודא איכ' בינייהו האידנא לרב לא חיישינן ולשמואל חיישינן. וי"ל דמעולם לא ראינו מי שנמנע משמחת הרגל בשביל שכר הספדנים כי לעולם מקצה מעות הספדנים ואם אין לו מוכר ממה שהניח המת. והנלע"דכ: