שו"ת רדב"ז/לד
שאלת ממני אודיעך דעתי באשה שנאנסה וטבלה אי עלתה לה טבילה או לא:
תשובה פלוגתא דאימוראי ורבוותא היא דגרסי' בפרק השוחד נדה שנאנסה וטבלה אמ' רב יהודה אמ' רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ור' יוחנן אמר אף לביתה לא טהורה ופסקו רוב הפוסקים כר' יוחנן דהלכתא כותיה לגבי רב בכל דוכתא. ותו דבשל תורה הלך אחר המחמיר ור' יוחנן דבר תורה קאמר מדאוקימנא ר' יוחנן כר' יונתן בר' יוסי ור' יונתן בר' יוסי דבר תורה קאמ' וכדמפרש טעמיה בגמ' מקיש תכבוסת שניה לתכבוסת ראשונה ואע"ג דקי"ל כר' נתן דלא בעי' כוונה לחולין ואשה לבעלה חולין הוא שאני שחיטה מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים פסול משמע דבחולין לא בעי' כוונה אבל טבילת נדה כיון דאיכא איסור כרת אית לן למפסק לחומרא והוי יודע דאפי' לפי שיטה זו ה"מ היכא דנאנסה כגון שנפלה מן הגשר או שירדה לנהר אבל אם אנסה חבירתה ואטבלה כוונה לחבירחה כוונה מעלייתא היא והכי איתא בגמ' בהדיא ולא מיבעיא היכא דיודעת היא דאונסין אותה לטבול דהא איכא כוונה דידה אלא שהיא בעל כרחה אלא אפי' דלא ידעה שאונסן אותה לטבול אלא להשליכה אל תוך המים כיון דחבירתה מכוונת להטבילה כוונה מעלייתא הוא. והכי דייק לישנא דגמרא והבו דלא לוסיף על המחלוקות. אבל הרמב"ם ז"ל פסק פ"ק דמקוואות כרב להקל וכוותיה מסתברא. חדא מדאמרי' ומנא תימרא דתנן גל שנתלש וכו' משמע דסתם תלמודא ס"ל כרב מדמהדר לאתויי ליה ראיה ואף על גב דדחי' וממאי דילמא ביושב ומצפה עסקינן דיחוי בעלמא הוא ולא סמכינן עלה דפשטה דמתני' משמע בכל גוונא אפילו שאינו יושב ומצפה. ותו דסתם מתני' נמי משמע כוותיה דתנן פירות שנפלו בתוך אמת המים ופשט מי שידיו טהורות ונטלן ידיו טהורות וכו' ושמעינן מינה דלא בעי' כוונה לנטילת ידים ואע"ג דאיכא לדחויי דחמירא טבילה מנטילת ידים מ"מ פשטה דמילתא משמע דלא שאני לן. ותו דרבא נפק דק ואשכח דתנא טבל ולא הוחזק מותר לחולין ואסור לתרומה ומינה אתותב ר' יוחנן ומוקי נפשיה כר' יונתן בן יוסף. ותו דסתם מתני' נפלה סכין ושחטה פסולה הא הפילה כשרה ומוקמי' לה כר' נתן דלא בעי' כוונה לשחיטת חולין ושחיטה מן התורה ונדה מן התורה וכי היכי דהכא לא בעינן כוונה הכא נמי לא בעינן כוונה ואע"ג דזה איסור לאו וזה איסור כרת אין לנו להקל בזה יותר מזה כיון דתרווייהו מן התורה. ותו דרב נחמן בר יצחק כוותיה דרב ס"ל: ועוד הכריע הר"ן ז"ל דסוגיין בפרק אין דורשין כרב דאמר חולין לא בעי כוונה ולא מדכרינן התם דר' יוחנן כלל:
והוי יודע דהאי פלוגתא לא שייכא במצות צריכות כוונה או אין צריכות דאפליגי בה תנאי ואימוראי כדאיתא בפסקים ובר"ה דהכא טבילה ושחיטה לאו מצות נינהו אלא מכשירין ובהני איפליגו רב ור' יוחנן דלמר מכשירין קילי ממצות ולמר חמירי אבל במצות גופייהו אי בעו כוונה או לא לא מעיילי נפשייהו בהכי רב ור' יוחנן וכן כתב הרמב"ן ז"ל. ודעת הר"ן ז"ל להקל כהרמב"ם ז"ל והכי משמע מדברי הרש"בא ז"ל שכתב. אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שפסק כרב וכו' ולא הקשה עליו כלום וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל שלא השיג על הרמב"ם ז"ל וכן פיר' ר"ח ז"ל דכרב קי"ל וכן פי' ר"י ז"ל ופסק דמי שקנה כלים חדשים ונפלו לו במים עלתה להם טבילה ע"כ. ומלתא דפשיטא הוא. ואי לאו דמסתפינא אמינא דאפי' ר' יוחנן מודה בהא כיון דטבילת כלים חדשים לאו דאורייתא היא מודה הוא דלא בעו כוונה ואף על גב דילפי' לה מכלי מדין אסמכתא בעלמא היא וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות: