שו"ת רדב"ז/יד
שאלת ממני על שטר שהרחיקו העדים חתימתן שני שיטין והלה טוען לא היו דברים מעולם אם גובין בו או לא:
תשובה הרמב"ם ז"ל וכל הפוסקים כתבו לשון הברייתא סתם משמע דבכל גונא פסול בין טוען פרעתי בין אם טוען להד"מ אבל הטור סימן מ"ה כתב בשם רבי יונה ז"ל דאע"ג דפסלינן ליה לשטרא היינו דווקא למיגבי ביה ממשעבדי. א"נ מבני חרי אם הלוה טוען פרעתי דלאו שטרא הוא כדי שיוכל המלוה לטעון שטרך בידי מאי בעי אבל אינו יכול לטעון להד"מ כיון שניתנה עדות זו להכשיר אלו מלאהו בקרובים ע"כ:
ואני שמעתי ולא אבין דאדרבה לשון פסול משמע טפי לענין שיוכל לטעון להד"מ ומזוייף הוא ואי משום טעמיה ז"ל אפילו אי טען פרעתי היה ראוי שלא יהיה נאמן כיון שנתנה עדות זו להכשיר היה לו לחוש שמא מלאהו בקרובים ומצי למימר שטרך בידי מאי בעי אלא משמע דלא חיישין להכי כיון דאותה שעה פסול היה. ותו דמלאהו בקרובים לא מכשר אלא בשמלאהו בו ביום אבל לאחר זמן לא דבמאי משתעבד וכן כתב הוא ז"ל וכיון שהוציא השטר אחר כמה זמן והשטר פסול איך נאמר כיון שנתנה עדות זו להכשיר בשמלאהו בקרובים באותו יום בעצמו יהיה כשר אפילו אחר כמה זמן הילכך רואה אני שהוא יחיד בסברא זו וכן כתב ז"ל ונ"ל דהא דתניא הרחיק שני שיטין פסול דוקא למיגבי ממשעבדי וכו' הילכך לא מסתברא לי לאפוקי ממונא בהאי סברא אלא בכל גונא פסול כפשטא דברייתא בין אי טעין פרעתי בין אי טעין להד"מ ותו דטעמא הוי שמא יגוז הכל ויכתוב בשני השיטין שטר אחר והאי טעמא שייך אפילו אי טעין להד"מ ומהאי טעמא כתבו המפרשים דאפילו כתיב ביה שריר וקים בסופו פסול ומהאי טעמא נמי אמרו שאפילו באו עדים והעידו על מה שכתוב למעלה ולא נוסף בו כלום אפ"ה פסול לפי שכל שלא נעשה כתקון חז"ל אינו שטר וכן כתב בעל מ"מ ומכאן נראה שהוא חולק על מה שכתב הר"ר יונה ז"ל וכן אני אומר שהוא דעת כל הפוסקים שכתבו דין זה סתם ולא חלקו כאשר חלק הר"ר יונה ז"ל: