שו"ת רדב"ז/טו
שאלת ממני אודיעך דעתי עלה דהא דתניא פרק ב' דמסכת ידים הנוטל ידיו צריך לנגב ידיו והמטביל ידיו אין צריך לניגוב ידים והביאה הסמ"ג והמרדכי ומשמע דס"ל דהלכתא הוא וטעמ' לא ידענא:
תשובה גרסינן בגמרא א"ר אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאוכל לחם טמא שנאמר ויאמר ה' אלי ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים: פי' כשאוכלים בלא ניגוב מים לחות מים מטמא וס"ל דמשום טומאה ממש נגעו בה שהמים חוזרין ומטמאין את הלחם ומשום הכי כשהוא נוטל ידיו המים שעל ידיו עדיין הם טמאין וחוזרים ומטמאין אם לא ינגבם. אבל מי שהטיל ידו במ' סאה המים שעל ידו טהורים הם שהרי באים ממ' סאה ואינם מקבלין טומאה אפי' שיטבלו במקוה כמה בני אדם המקוה טהור שנאמר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור וגו':
אבל איכא טעמא אחרינא להא דר' אבהו משום מיאוס שהמים שעל הידים הלחם נמאס מהם. ולהאי טעמא לא שני לן בין אם נטל ידיו או הטביל ידיו. ומשום הכי השמיטו כל בעלי ההלכות דין זה דס"ל דלאו הלכתא היא כיון דתלמודא לא מייתי לה ומייתי מימרא דר' אבהו סתם משמע דבכל גונא מצריך נגוב. והכי משמע מדברי רש"י ז"ל פ"ק דסוטה עלה דהאי דר' אבהו וז"ל כל האוכל בלא ניגוב ידים דבר מאוס הוא וחשיב כטומאה שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים אלמא דבר מיאוס קרי טומאה ע"כ והכי הדבר ברור כיון דתלי טעמא משום מיאוס אין הפרש בין זה לזה. וכן נ"ל מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב צריך אדם לנגב ידו וכו' וכל האוכל בלא ניגוב וכו' וכל הנוטל ידיו באחרונה מנגב ואחר כך מברך והכא לא שייך לענין טומאה שאין הכלי מטמא מאחוריו אלא מחזי כדבר מאוס שמברך ועדיין ידיו מלוכלכות הילכך לא שני לן בין נטילה לטבילה. כללא דמלתא כל בעלי ההלכות שלא כתבו זו התוספתא משמע דלא ס"ל הלכך אין להקל בדבר כלל אלא אפילו אם הטביל ידיו ינגבם ואחר כך יאכל: