שו"ת רדב"ז/אלף שסט

אלף שסט

שאלה שאלת על ענין ראובן שתבע לשמעון לקחת ממני רבית קצוצה מיד ליד ושמעון טוען לקחת המעות בתורת עסקא ולקחתי חלקי בריוח ואעפ"י שראית ששאלו דבר זה מלפני הרא"ש ומלפני הרשב"א ז"ל והרא"ש כתב שפטור משבועה ורבינו ירוחם ורבינו יעקב והרמ"ה והרשב"א ז"ל כתבו שחייב שבועה וכתב שהיא דעת הראשונים ודעת הריא"ף ז"ל בתשובה. ורצית לדעת דעתי בזה ואם דומה לאותו מעשה ששאלו מלפניהם שטען שמעון מיד עכו"ם בא אלי הרבית: תשובה לענין אם דומין הדבר ברור שהדברים דומים דמה לי שיטעון שבא לידו בתורת ריוח העסקא או שבא לידו מיד עכו"ם בין הכי ובין הכי הרי טוען שבא לידו בהיתר. ולענין הדין מתירא אני להכניס ראשי בין הרים גדולים שמא ירוצו את גלגלתי ומשום הכי שב ואל תעשה אני שונה בזה וכיוצא בו והטעם שכתבו לפטור אותו הוא משום דאין אדם משים עצמו רשע לומר נתתי לך רבית. אי נמי משום דמאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. וכיון דלדעת ראובן הוי שמעון חשיד אממונא שלקח ממנו רבית חשיד נמי אשבועתא ולא משביעינן ליה. והרשב"א ז"ל כתב שני טעמים אלו בתשובותיו לדעת מאן דפטר והוא ז"ל כתב דמשביעינן ליה. תו איכא טעמא אחרינא למפטריה כיון דשבועת היסת הוי דרבנן ופלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא. אבל אני חוכך בטעם זה משום דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא שהספק נפל מצד עצמו דלא ידעינן היכי הוה עובדא אבל הכא שהספק נולד מחסרון ידיעתנו כי הכא דלא ידעינן כמאן הלכתא לא אזלינן ביה לקולא וזה נכון ומוסכם. ומכל מקום זה הטעם יועיל לצניפין בעלמא לשאר הטעמים. והטעם אשר אני סומך עליו לפוטרו משבועה הוא לפי שהרשב"א לא עלה על דעתו זולת הטעם דאין אדם משים עצמו רשע או הטעם דמגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועה. אבל הרא"ש ז"ל נתחדש לו טעם אחר והוא חזקה על ישראל דלא שביק היתירא ואכיל איסורא והכא נמי לא שביק היתירא דהיינו בתורת עסקא ואכיל איסורא רבית קצוצה ובהך נמי היה יכול לקחת אותו על ידי עכו"ם ולא שביק היתירא ואכיל איסורא מידי דהוה אפרוזבל דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מהאי טעמא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא. ואם תאמר בשלמא פרוזבול יש בידו לעשותו אבל לקחת הרבית מיד העכו"ם אין בידו. כבר תירצה הרא"ש ז"ל דהתם נמי צריך בית דין ואפי' הכי קרינן ליה בידו אף הכא נמי לא שנא. ובנדון דידן לא שייך האי קושיא דהא טעון שבתורת ריוח עסקא באו לידו וזה בידו היה לעשותו וליכא למימר דדילמא לא ירצה הלוה לעשות עסקא דלאו ברשיעי עסקינן ולדידיה נמי איכא למימר לא שביק היתירא ואכיל איסורא. וא"ת בשלמא גבי פרוזבול וגבי מי שטוען שבא לידו הרבית מיד עכו"ם לא שביק היתירא כיון שאין שם פסידא כלל אבל בנדון דידן אי עביד לה עסקא הויא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומפסיד אחריות דפלגא דפקדון. וי"ל דהוה מצי לתת לו פרוטה כדי שיקבל עליו אחריות דפלגא דפקדון דמתנה שומר חנם להיות כשואל וכן כתבו התוספות. אי נמי היה יכול לעשות קרוב לשכר ורחוק להפסד ואע"ג דאיסורא דרבנן היא מ"מ לא שביק היתירא דאורייתא ואכיל איסורא דאורייתא אי נמי דרך מקח וממכר דליכא איסורא דאורייתא וכיון דאיכא כמה גווני למיעבד ולא נגע באיסורא דאורייתא לא שביק היתירא ואכיל איסורא. ואם הרשב"א ז"ל היה זוכר טעמו של הרא"ש זכרונו לברכה ודוחה אותו אז היה מקום לסמוך עליו אבל כיון דלא שמיע ליה תלינן דאי הוה שמיע ליה דילמא הוה מקבלו והדר ביה. ודכוותה אמרינן בעלמא כל פלוגתא דאיכא בין קמאי לבתראי אי בתראי חזו מלתייהו דקמאי וטעמייהו ודחו לה קיימא לן הלכתא כבתראי ואי לא חזו בתראי טעמייהו הלכתא כקמאי. דאי חזו בתראי טעמייהו דילמא הוו מודו להו וכלל זה קבלה בידינו הילכך בנדון דידן רואה אני שלא להשביעו מהטעמים שכתבנו אם לא שהדיין יודע שרבית קצוצה היה שהרי הדיין דן כפי מה שהוא יודע באמת ולא על פי הטענות וזה דבר מסכים אל השכל ואל הדעת וכתב אותו הר"י קולון ז"ל בתשובותיו וצריך שיהיה הדיין ירא שמים מאד לדבר זה כדי שלא יאמר בדדמי ויוציא ממון באומדנא ולפעמים בדלא מוכח והנראה לע"ד כתבתי והוצרכתי לזה לפי שהוגד אלי שהמלוה הוא עם הארץ והמעות אומר שהיו של יתומים וחשב שמותר להלוותם ברבית והשתא ליכא טעמא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא. דלדעתו היתירא קא אכיל ואם אמת הוא צריך להשביעו אפי' לדעת הרא"ש ז"ל והנמשכים אחריו וז"ל הריטב"א ז"ל בשבועות פרק שבועת הדיינין ודעת מורי הרשב"א ז"ל דהוא הדין אם טוענו מנה של רבית והלה כופר בכל דמשתבע היסת דילמא כי רמית עליה שבועה מודה דפרשי אינשי מספק שבועה ולא מספק ממונא. אבל מורי הרא"ה ז"ל היה אומר דדוקא בטענת גזל משום דמתקין לאוי בחזרה אבל ברבית דלא מיתקין לאוי בחזרה כדכתיבנא בריש איזהו נשך לדעת הרמב"ם ז"ל לא משתבע היסת וכבר כתבתיה במקום אחר והשתא נראין לי דברי הרשב"א ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל עד כאן. והראיה ממה שכתב פי"ד מהלכות מלוה ולוה וז"ל הוציא עליו שטר וכו' או שטען שחוב זה רבית הוא או אבק רבית וכו' לאו כל הימנו לבטל שטר מקויים אלא ישלם ואחר כך יטעון עליו כמה שירצה שאם יודה יחזור לו ואם כפר ישבע היסת ולזה דעתי נוטה עד כאן. אלא דקשה בלשון הרב שכתב או אבק רבית והלא אין יוצאה בדיינין והיכי נשבעין עליה. וי"ל כיון שזה לא נתן לו אבק רבית מדעתו אלא מפני שאין יכול לבטל שטר מקויים לא הוי כגבוי ממש וכי היכי שבתחלה קודם שפרע היה יכול להשביעו שאין אתה לוקח ממני רבית דרבנן השתא נמי דפרע לא הורע כחו אבל אם הגבהו אבק רבית מדעתו שוב אין יכול להשביעו שכל טענה שאינה מחייבת ממון אינה מחייבת שבועה ואי בעי אמר אין נטלתי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים: