שו"ת רדב"ז/אלף שנא
אלף שנא
עריכהשאלה מעשה היה בראובן שעשה את שמעון שליח לגבות מלוי מנה לתת ליהודה חצי מנה ויחזיר לראובן חצי המנה והלך שמעון ועשה שליחותו וגבה מנה מלוי וכתב עליו שטר הודאה איך קבל המנה מצד ראובן ועתה טוען שמעון השליח כל המנה נתתי ליהודה שכך אמרת לי וראובן אומר לא אמרתי לך אלא לתת חצי מנה ליהודה. ויש מי שרוצה לדון שכיון שכתב לוי שטר הודאה על שמעון השליח הויא מלוה בשטר ונשבע ראובן שלא אמר לו לתת ליהודה חצי מנה ונוטל השאר משמעון השליח: תשובה דייני דשפלי דייני הכי דאין זה מן הנשבעין ונוטלין ואפי' היה לו מגו מגו לאפוקי ממונא לא אמרינן אלא שמעון השליח נאמן בשבועה במגו דהוה מצי למימר עשיתי כאשר צויתני ונתתי ליהודה חצי המנה והחזרתי לך החצי נאמן לומר כל המנה אמרת לי לתת ליהודה וכן עשיתי. ואם טען שמעון תנו לי זמן עד שאבקש שטר השליחות שכתוב בו שהרשה אותי לתת כל המנה ליהודה נותנין לו זמן כפי מה שיראה לבית דין כדי שלא יבואו לידי שבועת שקר ואי חזי לבי דינא דאשתמוטי קא משתמיט אין נותנין לו זמן אלא אומרים תן לו החצי מנה וכשתביא ראיה שהוא אמר לך לתת ליהודה כל המנה יחזיר לך החצי מנה ואם ברור לך שכן אמר לך השבע והפטר. ראיה לדין זה שהרי המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתי ואע"ג דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי משום דמצי למימר כיון שאני נאמן במגו לא חששתי לקחת את השטר והרי נאמן לומר החזרתי במיגו דהוה מצי למימר נגנבו או נאבדו. וכן כתבו הפוסקים דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים משום האי מגו ובנדון דידן נמי כיון דאית ליה מגו נאמן ומשום הכי לא חשש לשטר אשר ביד לוי. והנראה לע"ד כתבתי: