שו"ת רדב"ז/אלף שנ

אלף שנ

שאלה ילמדנו רבינו על ענין שאחד מהרבנים היה שונה לתלמידים ואחד מהם היה מתרשל בלמוד והוכיחו הרב על ככה והתריז כנגד הרב ואמר לו לא דייך שאתה מתרשל ואין אתה מעיין אלא שאתה מתריז כנגדי וכעס הרב וקפץ ונדר בנזירות שמשון שלא ילמד עוד אצלו ועתה נעשה גדול ומשתדל בלמוד ורוצה הרב שילמוד בחברתו. ויש ספק אם אמר הריני מקבל נזירות שמשון בן מנוח שלא תלמד אצלי. או אם אמר הריני מקבל נזירות אם תלמוד אצלי. עוד יש ספק אחר שני כי שאר החברים אמרו לרב זה יהיה אם יתרשל בלמוד והרב אמר כן יהיה כל זמן שיהיה מתרשל והספק הוא אם היה זה תוך כדי דבור לנדר או אחר כדי דבור. עוד יש ענין שלישי והוא כי זה הרב רגיל לומר בליל יום הכפורים כל נדרי ואומר אותו בלשון עבר ועתיד ומכוין לשנה שעברה ולשנה הבאה וכך נמצא כתוב בתשובתו. עוד יש להסתפק כיון שהיה מוכיח אותו על התרשלותו בלימוד אי הוי כאלו פירש בשעת הנדר הסבה שבשבילה נדר. ודמיא להא דנודר אשה פלונית איני נושא שאביה רע עשה האב תשובה מותר ומשמע מדברי הרמב"ם ז"ל מותר בלא שאלה והתרה כלל או דילמא בעינן שיפרש ממש בשעת הנדר הסבה. על הכל יבא תשובת מעלת כ"ת באר היטב ולאדוני יחשב לצדקה: תשובה גרסינן בירושלמי אין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה. וכתב עלה הרא"ש ז"ל דאם אמר אני נודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך אינו כלום שזה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר עצמו בשבועה ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה. ומיהו כיון שרגילים האנשים לידור בזה הלשון אין להקל להם וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. ולדעת הרא"ש וכן כתבו רוב המפרשים בשמעתא קמייתא דנדרים וכתב הר"ן ז"ל בריש שבועות שכן דעת רש"י ז"ל אם היה הדבר ברור שהוציא הנדר בלשון שבועה היה מקום להקל בו כיון דמדינא אינו נדר בשאר נדרים שאפשר בהתרה מתירין לו. אבל בנזירות שמשון שאי אפשר בהתרה מוקמינן לה אדינא ומותר אבל כיון שהדבר ספק אם הוציאו בלשון נדר או בלשון שבועה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא. ובר מן דין בעיקר הדין יש מחלוקת שכן כתב הרמב"ן דשבועה בלשון נדר ונדר בלשון שבועה אסור ולא חזינן לרבנן קשישי דכתבי הכי הילכך כולם צריכים שאלה לחכם דחייל בהו נדר ושבועה ולא גרעי מידות עד כאן. הרי לך בהדיא לפי דעת הרב ז"ל כי אפילו שהדבר ודאי שהוציא את הנדר בלשון שבועה חל הנדר ואם כן בנזירות שמשון דאי אפשר בהתרה אין לו תקנה. וכן נראה לי שהיא סברת הרמב"ם ז"ל שכתב האומר פירות פלוני אסורין עלי בכל לשון שיאסור עליו הרי הן אסורין עליו אע"פ שאין שם שבועה כלל ולא הזכיר לא שם ולא כנוי וכו'. וכן דקרקתי מלשון הטור ז"ל שכתב דברי אביו ואחר כך כתב והרמב"ם כתב האומר פירות פלוני וכו'. משמע שהרמב"ם חולק על הרא"ש ז"ל. ואני אומר דאם איתא להא לא הוה שתיק מינה גמרא דידן. הילכך לא שנא נדר בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר הכל אסור. הילכך בנדון דידן אין לנו לעשות מזה הענין ספק כדי לצרפו עם ספק אחר דאפילו אי ידעינן שהוציא בלשון שבועה חייל וכל שכן בנזירות כי נזירות הוי אסר נפשיה אחפצא ודמיא לשבועה ואם הוציאו בלשון שבועה חייל לכולי עלמא ולית בה פלוגתא. אלא דקשיא לי דתנן בפרק בית שמאי היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדם ואמר אחד מהם הריני נזיר שזה פלוני ואחר אמר הריני נזיר שאין זה פלוני וכו' ובה"א אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו ופרכינן בגמרא מי שלא נתקיימו דבריו אמאי נזיר אמר ר"י אימא מי שנתקיימו דבריו אביי אמר כגון דאמר אי נמי לאו פלוני אהוי נזיר וכו' והשתא אי נדר שהוציאו בלשון שבועה הוי נדר מאי קושיא ואמאי דחקו רבי יהודה ואביי לשנויי שינויי דחיקי מתניתין אתיא כפשטא אמר הריני נזיר שזה פלוני פירושו הריני נשבע בנזירות שזה ראובן ואם הוא כדבריו לא חייל עליה דקושטא קאמר דאם אינו כדבריו חייל עליה נזירות כמי שאמר בשבועה שזה ראובן שאם הוא כדבריו בקושטא משתבע ואם לא נמצא כדבריו בשקרא משתבע. ואתיא סיפא דמתניתין כפשטא דקתני. ובית הלל אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו. אלא משמע מדאוקמיה בשינויי דחיקי דסבירא ליה דנדר שהוציאו בלשון שבועה לא הוי נדר. ויש לתרץ דאנן מדין ידות מרבינן לה ומתניתין לא איירי אלא בסתם נדרים ומשום הכי פרכינן מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר ומתרצינן אימא מי שנתקיימו דבריו. וכי תימא טעי תנא בהכי. וי"ל דהכי קאמר מי שלא נתקיימו הדברים שמצילין אותו מן הנזירות. כגון שראו אותו מרחוק ואמר אחד זה ראובן ואמר חבירו זה שמעון ואמר הראשון אם זה שמעון הריני נזיר. ואמר השני אם זה ראובן הריני נזיר ונמצא שהוא שמעון הרי הראשון נזיר שהרי לא נתקיימו הדברים המצילין אותו מן הנזירות והם מה שאמר שהוא ראובן. ואם נמצא שהוא ראובן השני נזיר שלא נתקיימו הדברים המצילין אותו מן הנזירות והם מה שאמר שהוא שמעון וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה וגם בפסק והיינו דלא אמר רב יהודה תני מי שנתקיימו דבריו שאינו מגיה המשנה אלא פרושי קא מפרש לה הא למדת דליכא לאוכוחי ממתניתין דנדר שהוציאו בלשון שבועה הוי נדר או לא אבל לא גרע מידות וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל. וכל שכן השתא שרגילין כל העולם להוציא הנדר בלשון הזה כמו שכתב הרא"ש ז"ל וכל שכן בלשון לעז שכולם רגילים להוציא הנדר בלשון שבועה: ולענין החזרה שהחזירוהו התלמידים אם היה הדבר ברור שהיה בתוך [כדי] דבור אפילו שלא היה הכל כדי דבור אלא שהתחילו החברים לדבר תוך כדי דבור של הנזירות והרב השיב והתחיל לומר כן יהיה כל זמן שיתרשל וכו' תוך כדי דבור של דבור החברים כיון שהתחלת החזרה היתה בתוך כדי דבור שפיר מקריא חזרה אם היה הדבר ברור להם שהיה תוך כדי דבור היינו סומכין על הרמב"ם ז"ל ועל הרא"ש ז"ל ורוב פוסקים שהסכימו שאפילו חזרת אחרים הויא חזרה בתוך כדי דבור כיון שהוא הודה להם והוציא החזרה בפיו סגי אע"פ שיש חולקים בדבר שהראב"ד ז"ל כתב שאינה חזרה. אבל מה נעשה שהדבר ספק והדין מחלוקת אפילו בודאי. גם בזה איני רואה לעשותו ספק לצרפו עם ספק אחר חדא שעיקר הדין הוא מחלוקת. ועוד כי הספק הוא קרוב לודאי אצלי כי שיעור מועט כזה שהוא כדי שאלת שלום תלמיד לרב בכל שהוא מהזמן עובר. אבל לעשות צניף לטעמים אשר אני עתיד לכתוב בעזרת האל יועיל. ולענין שהרב הנזכר הוא רגיל לומר בלשון עבר ועתיד כל נדרי של י"ה ומתכוין להתנות גם מה שעתיד לידור שהוא בטל ודאי שיועיל תנאו דגרסינן מי שאינו רוצה שיתקיימו דבריו עומד בר"ה וכו' וכתבו המפרשים דלאו דוקא בר"ה אלא בכל זמן שירצה ועד זמן שירצה ואם לא היה זוכר התנאי בשעת הנדר הנדר בטל אבל אם היה זוכר לתנאו ואפ"ה נדר בטליה לתנאיה וקיימיה לנדריה. ויש מי שכתב דדוקא אם זכר לתנאיה מיד ורוב הפוסקים הסכימו דלא שנא הכי ול"ש הכי הנדר בטל אם לא היה זכור לתנאיה ולנדון דידן אם היה הרב זכור לתנאיה אין לו תקנה ואם לא היה זכור לתנאיה לא חל הנדר ואין כאן נזירות. אלא דאיכא למידק היכי אפשר לתקן הלשון שיהא משמע לשעבר ולהבא. ונמצא בשם הרב הנזכר שכך היה גורס מיום הכפורים שעבר ועד י"ה הבא אלינו לשלום ומשמע שפיר העתיד לבוא אלינו לשלום. וכן ודי אשתבענא ודי חרמנא וכו'. משמע נמי די אשתבענא כבר ודי אשתבענא מכאן ולהבא. והא דאמרי כולהון חרטנא בהון אלשעבר קאי דשייך בהו חרטה. אבל להבא לא שייך דלהבא לא שייך חרטה מקמי דלישתבע. ותו דלא צריך דהא לא חיילי אם היה שכוח התנאי. ואי משום אותם שהיה זכור לתנאי אפילו שיאמר די חרטנא בהון מה מועיל. והא לא עדיף מן התנאי בעצמו ואפילו הכי עקריה לתנאיה ועקר נמי למה שקדם ואמר חרטנא בהון. הילכך בנ"ד אי ברי ליה לרב שלא היה זכור התנאי בשעת הנדר הנדר לא חל כלל. ולענין אם צריך לפרש בשעת הנדר הסבה שבשבילה נודר נראה ברור דצריך לפרש ואם לא פירש הוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים לבטל מה שהוציא בשפתיו שהוא סתם. ואע"ג דהוי אומדנא דמוכח דלא נדר אלא מפני התרשלותו ואם היה משתדל בלימוד לא היה נדר מכל מקום כל שאר הפתחים נמי אומדנא דמוכח נינהו ואפי' הכי צריכין התרה. ובנדון דידן דאין מועיל התרה אסור שילמוד עמו. וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב מי שנדר או נשבע ופירש בשעת נדרו וכו'. וכן כתב הטור מי שפירש בשעת נדרו על מה נדר וכו' משמע דצריך שיפרש הסבה בשעת הנדר וזה ברור מאד. וכן כתב רבינו ירוחם ז"ל וז"ל ודוקא שאמר בפירוש שאביה רע או שכלב רע בתוך ביתו אבל אם לא פירש כן ומת לא הוי פתח וכו' והוא ז"ל סבירא ליה דצריך שאלה לחכם והוי פתח ומתירין לו. אבל בטור כתב אין צריך התרה דהוי כאלו פירש שנודר על זה התנאי. וכן נראה לי שהוא סברת הרמב"ם זכרונו לברכה ואין כאן מקום להאריך אבל מדברי כולם למדנו שצריך לפרש הסבה שבגללה נודר ואם לא פירש צריך פתח וחרטה ממקום אחר ומתירין לו. ובנדון דידן לא שייך הילכך אי מהאי טעמא ודאי אסור. אבל הטעם שאמרנו שרגיל לומר כל נדרי גם בלשון להבא ומתכוין להתנות שכל הנדרים והשבועות שידור בשנה ההיא שלא יהיה בהם ממש תנאו תנאי. ואם לא היה זכור לו בשעת הנדר הנדר בטל והתנאי קיים כ"ש בהצטרף אליו שאר הצניפין אשר כתבת. אבל עיקר סמיכות ההיתר הוא על זה שכתבנו וכל שכן שאם הדבר ברור שהוציא הנדר בלשון שבועה יש פוסקים דלא חל וכאשר כתבנו בשם הרא"ש ז"ל. וכן כתבו רוב מפרשים בריש נדרים. ורבינו בחיי גם כן כתב בפרשת ראשי המטות שהוא מחלוקת בירושלמי וראוי להחמיר. אבל הנזירות חל בכל לשון בין בלשון נדר בין בלשון שבועה הילכך דין זה צניף להקל. והנראה לע"ד כתבתי: