שו"ת רדב"ז/אלף שמט

אלף שמט

שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי במי שנשבע לחבירו לתת לו רבית דרבנן אם חייב לתת לו לצאת ידי שבועתו דמוטב שיתבטל דרבנן ויתקיים של תורה שהיא שבועה ובכלל השאלה בכל איסורין דרבנן ונשבע עליהם: תשובה ודאי כל מקום שאפשר בשאלה והתרה לא תיבעי לך ודאי דהא אפשר לקיים את שתיהם ומתירין לו שלא מדעת חבירו ושלא בפניו כיון שיש איסור בדבר והריטב"א נסתפק אם היה הקרן נכללה עם הרבית אם נתיר לו לכתחלה לפי שנמצא אתה קונס אותו בקרן דכיון שהותר מקצתה ע"י חכם הותר כולה ולא קנסינן היתרא אטו איסורא או דילמא קנסינן אבל אם התירוה מפני איסור הרבית אעפ"י שהיה רבית דרבנן פשיטא ליה ז"ל דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וברבית של תורה לא חלה השבועה כלל ואפילו בכולל ואין צריך התרה כלל ונשארה שבועתו על הקרן דבכה"ג דממילא לא אמרינן שבועה שלא חלה מקצתה לא חלה כולה וכן הסכים הריטב"א אבל היכא דא"א בשאלה והתרה קא מיבעיא לך. צריך שתדע שיש חלוק בין היכא דנשבע לבטל מצוה דרבנן בשב ואל תעשה כגון שבועה שלא אוכל מצה בליל שני של פסח או שלא ישתה ד' כוסות שלא יאכל מרור בזמן הזה דרבנן שלא יקרא מגלה שלא ידליק נר חנוכה וא"א שיקרא אחר והוא ישמע ויצא או שנשבע שלא ישמע מקרא מגלה וכן כל מצות דרבנן שהם בקום עשה והוא נשבע שלא יעשה אותם מוטב שיתבטל מצוה מדבריהם ממה שיבטל שבועתו ויעקור של תורה בידים. והא דאמרינן בספרי מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות. ואמרינן עלה בגמ' הי ניהו יין של מצוה אילימא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא ואע"ג דיין קידוש והבדלה אינו אלא מדרבנן כבר תרגמא ר"ת והכריח לשון הגמ' דפירשו בתמיה אילימא דקדושא ואבדלתא וכי מושבע מהר סיני הוא. וכל מצות דרבנן בשב ואל תעשה כגון גזל דדבריהם ורבית דדבריהם או סתם יינם או שומנו של גיד ונשבע עליהם לבטלם בקום עשה מסתברא דאסור לעשות הדבר שנשבע עליו דמוטב שיבטל שבועתו בשב ואל תעשה אע"פ שהיא של תורה משיעקור איסורים של דבריהם בקום עשה ובידים דב"ד מתנין לעקור דבר של תורה בשב ואל תעשה וכן כתב הריטב"א בשם רבו ז"ל. ואפי' לדעת הרשב"א דס"ל דשבועה חלה לבטל איסורין דרבנן אפילו בקום עשה מצי למימר קים לי כהריטב"א ז"ל שהוא אחרון וראה דברי הרשב"א. עוד נ"ל טעם אחר שרוב תקנות חכמים הם סייגים שלא יעברו על דברי תורה ואם אתה אומר שמי שנשבע לבטלם יקיים שבועתו נמצאו פורצים הגדרים והסייגים שמי שיתאוה לעבור על איסורין דרבנן ישבע עליהם ועובר עליהם ברשות ב"ד ותתבטל הכוונה שבשבילה נתקנו התקנות לפיכך מוטב שתתבטל שבועתו בשב ואל תקיים מלבטל תקנות דרבנן וזה נכון וברור. וא"ת דאמרינן בירושלמי עלה דמתני' שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה וכו'. אכלה עובר על שבועת שוא לא אכלה עובר על שבועת ביטוי ואמרינן עלה בירושלמי כיצד עושה אומרין לו שיאכל מוטב שיעבור על שבועת שוא ואל יעבור על שבועת שוא ועל שבועת ביטוי עד כאן. הכא נמי נימא מוטב שיעבור על איסור דרבנן ואפילו בקום עשה ולא יעבור על איסור תורה שהוא יותר חמור. תירץ הריטב"א ז"ל דהתם דהא חדא והא תרתי מותר לעבור בחדא בידים מלעבור על תרתי אבל הכא דחדא וחדא הוא ובית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כחדא וחדא היא ושב ואל תעשה עדיף ע"כ. וא"ת נשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני והגיע זמן בשבת כתב הרשב"א והרא"ש ז"ל בתשובה שחייב לפרוע מוטב שיתקיים מצות עשה של תורה אעפ"י שמחלל את השבת באיסור של דבריהם והא הכא שמחלל את השבת בקום עשה ואפ"ה התירו לו כדי שיקיים את שבועתו. שתי תשובות בדבר. חדא שהרי לא נשבע לפרוע לו בשבת דא"כ היה נשבע לבטל את המצוה. אבל עסקינן שטעה בחשבונו וחשב שהזמן שקבע לו הוא בחול ומשום הכי לא נקרא נשבע לבטל את המצוה. ותו דטלטול בעלמא הוא שהתירו ואסיר משום עובדין דחול ולא חמור כולי האי כמו גזל ורבית דדבריהם או סתם יינם ושומנו של גיד דחמירי טפי. עוד אני אומר שאם נשבע לטלטל בשבת מה שאסרו חכמים בטלטול שאין מתירין לו לטלטל ומוטב שיעבור על שבועתו בשב ואל תעשה ממה שיחלל את השבת בקום עשה אפילו בטלטול הקל מהטעם שכתבתי למעלה שאם לא כן יפרצו גדרי התורה ויהרסו חומות מבצר תקנותיה ושאני נשבע לחבירו שאם אי אתה מתיר לו לטלטל המעות ולפרוע בזמנו נמצא חבירו מפסיד. ולא אמרינן הכי אלא בשבועת איסר אבל בשבועות שבין אדם לחבירו לא דהא טעמא דאמרן לא שייך בהו. וכן נראה לי. דוד ן' אבי זמרא: