שו"ת רדב"ז/אלף שמא

אלף שמא

שאלה המוכר לחבירו כסף או זהב כדי לזקק אותו ונמצא חסר יותר משתות אם יוכל לחזור על המוכר כיון שאין ניכר המום אלא מחמת ההתכה דומיא להא דכתב הרמב"ם ז"ל פי"ו מהל' מכירה קנה בגד לעשות ממנו חלוק ואח"כ נודע המום מחמת הקריעה מחזיר לו הקרעים. אף הכא נמי מחזיר לו הכסף או הזהב מותך ומזוקק כמות שהוא: תשובה הדבר ברור שלא נקרא מום אלא הדבר שאינו רגיל להיות באותו החפץ הנמכר אבל הדבר הרגיל אינו נקרא מום והרי הזהב רגיל להיות בו כסף שהרי הזהב בברייתו ממש ממקום מוצאו יש בו כסף וכן הכסף רגיל להיות בו נחשת ועופרת וזה נראה לעין. הילכך לא נקרא זה מום כלל ואפי' לדעתך שאתה אומר שזה נקרא מום אין לו על המוכר כלום שהרי זה המום מכר לו שהרי מכר בפחות מפני התערובת שבו ואם נמצא בו יותר תערובות ממה ששיערו בו חזר הדין לדין אונאה ואין כאן מום כלל. ותו שהמום תלוי במנהג המדינה והכסף בתוך הזהב או נחשת בתוך הכסף אינו מום לפי מנהג המדינה. וא"ת יבא עליו מטעם ביטול מקח. כמה תשובות בדבר חדא שהרי שהה יותר מכדי שיראה לתגר וקרובו ואפי' מכר לו שוה ק' בר' אין לו עליו כלום. ותו כיון שלא הראה אותו והתיכו סבר וקביל. ותו כיון ששינה בו יכול לומר לו אם מתבטל המקח תחזיר לי הדבר כמו שהיה ואם יאמר לו אני אחזור לתוכו התערובות שהיו בו יכול לומר אני מפסיד מאי דביני ביני. ותו דאגב דסובר להרויח שיהיה בו יותר ממה ששיערו גמר וקונה לגמרי אעפ"י שיפסיד ודמיא למשחק בקוביא דהסכימו רוב המפרשים דקנה. וכל שכן דבזהב ובכסף איכא טעמא רבה דדילמא האש אכל בו יותר מדאי וכן מעשים בכל יום. גם כי אין כל האומנין שוים וכל שכן אם יש חשש גנבה הילכך אין לקונה על המוכר כלום. והנלע"ד כתבתי: