שו"ת רדב"ז/אלף שכא

אלף שכא

שאלה שאלת ממני בענין הפורע חובו של חבירו אם הדין שוה בשני אחין ובאב ובנו. או אם יש איזה חילוק: תשובה לא ידעתי מקום לשאלה זו. דאם באת לומר מפני שהוא אחיו או מפני שהוא בנו מוטל עליו והוי כאלו פורע חובו מדעתו דחייב אדרבא אימא איפכא מפני שהוא אחיו או בנו כדי להצילו גמר ויהיב לשם מתנה כיון שאחיו לא אמר לו לפרוע. ואם באת לומר דמהאי טעמא מודה רבינו תם והרא"ש ובעלי שטה זו דפטור. הא נמי ליתא שלא אמרו אלא דוקא במי שעמד וזן את האשה והבנות שאין חיובו כל כך ברור אעפ"י שהוא חייב במזונות אשתו דאם לא היה זה מפרנס לא היה הבעל חייב שהיתה מצמצמת במזונותיה אם לא היתה מוצאה מי שיפרנסנה וכיון דטעמא משום הכי הוא מה לי קרוב מה לי רחוק בכל גוונא חייב לפרוע לו מה שפרע בעדו לפי שטה זו. אבל אנן לא דיינינן הכי אלא כפשט לשון הירושלמי דגרסינן התם רבה בר ממל הפורע שטר חוב לחבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן וכהנים גדולים. אמר רבי יוסי טעמא דבני כהנים גדולים התם לא עלתה בדעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מצי אמר ליה מפייס הוינא ליה ומחיל לי ואע"ג דהוה גביה משכון. ריב"ל אמר אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון ובגולגלתא עד כאן. וכתבה הריא"ף ז"ל פרק דייני גזלות והרמב"ם ז"ל פרק כ"ו מהלכות מלוה ולוה. ורוב הפוסקים הסכימו עליה ואפילו היה דוחק אותו דאיכא גילוי דעתא דלא הוה מחיל ליה פטור והכי איתא נמי בירושלמי. הילכך בנדון דידן לא שנא קרוב או רחוק הפורע חובו של חבירו פטור לגמרי ואפילו מלוה בשטר ובמשכון ולקח המשכון כופין אותו ומחזיר המשכון לבעלים. ונראה לי דאפילו בבא לצאת ידי שמים פטור דמתנה הוא דקא יהיב ליה ואפילו יעשה קנוניא עם המלוה יכול הלוה לומר כבר פרעך פלוני במקומי ובשמי וכבר נפטרתי. ולדעת רבינו תם לא ניחא דצריך לומר דגמרא דידן פליג אירושלמי מן הקצה אל הקצה ומשום דלא סבירא לן כותיה לא הארכתי בזה. והנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן' אבי זמרא: