שו"ת רדב"ז/אלף רצו

אלף רצו

שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי בענין הפילגש אם מותרת בזמן הזה או לא ואם תמצא לומר מותרת אם היא בקדושין או בלא קדושין לפי שראית מקצת בני הדור פורצים גדר בדבר זה ולפעמים באים לידי איסור כרת לפי שהיא בושה לטבול ומשמשתו נדה: תשובה גרסינן בסנהדרין פרק כ"ג והכתיב ויקח עוד דוד פילגשים ונשים בירושלים וגו' מאי נשים ומאי פלגשים אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתובה וקדושין פילגשים בלא כתובה ובלא קדושין. זו היא גרסת הספרים שלנו והיא גרסת הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים וכן גורס המאירי וכן נראה שהיא גרסת הרמב"ן ז"ל שהוא ז"ל כתב בתשובה וז"ל הא אלו רצה שתהיה לו פילגש שלא תהיה קנויה לו ולא אסורה על אחרים ולא קדש כלל הרשות בידו. הרי לך בהדיא שאעפ"י שהוא מתיר הפילגש אפילו להדיוט מכל מקום מודה הוא דפילגש בלא כתובה ובלא קדושין כפי גרסת הספרים שלנו. אבל הראב"ד ז"ל כתב ויש ספרים שכתוב בהן פלגשים קדושין בלא כתובה עכ"ל. אף מדבריו למדנו שרוב הספרים הם כגרסא שלנו. גם הרשב"א ז"ל נראה שגורס פלגשים קדושין בלא כתובה שכך כתב בתשובה ששאלו ממנו באחד שהיה תופס נכרית מיוחדת וגיירה ונתן לה קדושין והוא עמה בלא כתובה. והשיב ז"ל ואם לא שהחרמתם אפשר היה שיוכל להשהותה אצלו דהיינו פילגש עד כאן. הרי לך שהשאלה היתה במקודשת והשיב דהיינו פילגש. ומכל מקום הגרסא הנכונה היא פילגשים בלא כתובה ובלא קדושין והיא גרסת רוב הפוסקים. אבל יש לתמוה על בעל מגיד משנה שכתב בתחלת הלכות נשים וזה לשונו ולדעת רבינו ודאי כך היא הגרסא פילגשים קדושין בלא כתובה עד כאן. והרמב"ם ז"ל בעצמו כתב בהלכות מלכים הפך זה וזה לשונו נשים בכתובה וקדושין. פילגשים בלא כתובה ובלא קדושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל הדיוט אסור בפילגש אלא באמה עבריה אחר ייעוד עד כאן. ואין לתלות הטעות בספרי הרב ז"ל שהרי כתב בלשון שלילה אלא ביחוד בלבד ואפשר שלמד זה מלשון הרב בהלכות אישות שכתב וז"ל לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה. ואם הפילגש היא בלא קדושין הרי יש בה מלקות ואיך היא מותרת אפילו למלך מיהא. וצריך לומר לפי זה שמה שכתוב בספרים שלנו בהלכות מלכים הוא טעות סופר אבל אני בדקתי בספרים הישנים ובכולם נמצא כתוב פילגשים בלא כתובה ובלא קדושין. ולפיכך אני אומר שמה שכתב הרב בהלכות אישות לא מיירי באדם שמייחד לו אשה בביתו אלא במי שבועל אשה דרך זנות ודרך מקרה ומניחה והולך ואעפ"י שאינה מופקרת לכל מכל מקום קדשה היא לדעת הרב ז"ל. אבל במי שמייחד לו אשה דהיינו פילגש לא איירי הכא אלא בהלכות מלכים ואין בה לא לאו ולא מלקות ולא איסור תורה שאם היתה אסורה מן התורה לא היתה מותרת למלך. אבל איסורא דרבנן איכא ולגבי מלך או נשיא לא גזרו דאינה בושה מלטבול אבל גבי הדיוט גזרו דכיון שהיא בושה (מלטבול) לפעמים בושה מלטבול. וא"ת שכתב הרמב"ן ז"ל באותה תשובה שמא תאמר מן התורה מותרת ומדבריהם הוא דגזור וכי באי זה מקום הוזכרה גזירה זו בגמרא ואי זו בית דין נמנו עליה ובאי זה זמן נשנית משנה זו ומתוך כך העלה הרב הנזכר שהפילגש מותרת אפילו להדיוט. עוד כתב וגם דברי הרמב"ם ז"ל אינם לאסור פילגש להדיוט ולהתירה למלך אלא כך אמר וכל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מפני שבעל קדשה ולשם זנות היינו שפגע בה ובעלה ולא ייחדה לשום פילגש דהיינו קדשה ולא אמר הרב ז"ל כל הבועל לשם זנות בלא קדושין לוקה וכן בהלכות מלכים כשהזכיר פלגשים במלך לא הזכיר כלל שהוא היתר המיוחד לו עד כאן. ובמה שכתב הרב ז"ל על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות אין בו ספק שכן היתה כוונתו וכבר כתבתי אני למעלה כן. אבל במה שכתב שבהלכות מלכים לא הזכיר שהוא היתר המיוחד למלך כבודו של הרב במקומו מונח כי אני בדקתי בכל הספרים ישנים הנמצאים פה מצרים דאתריה דמר הוא ובספר אחד מוגה שאומרים שהוגה מספר שהגיה הוא בעצמו ז"ל שהוא ב[גוש] חלב עד היום הזה ובכולם כתוב ומותרת לו אבל הדיוט אסור בפלגש ובודאי נוסחא משובשת נזדמנה לו. ואפילו שתאמר שלא היה כתוב בספרו אבל הדיוט אסור בפלגש אפילו הכי יש ראיה גמורה שכך הוא דעתו מדכתב ומותרת לו משמע למלך דוקא דאל"כ [יאמר] ומותרת ותו לא מיבעי ליה. ועוד אם הפילגש מותרת להדיוט מה לו להזכיר ההיתר אצל המלך לישמעינן אצל הדיוט בהלכות אישות וכל שכן במלך. ואי לאשמעינן שלוקח אותם בעל כרחם כחוק המלוכה ליתני ולוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים ויש לו לעשות אותם טבחות ואופות וכו' ומה לו להזכיר היתר הדבר אלא להבדיל בהיתר בין מלך להדיוט. ומה שהקשה הרב היכן מצינו גזרה זו. קרוב אני לומר שבכלל גזרת יחוד הפנויה היא שהרי תכלית גזרת ייחוד פנויה היא שלא יבוא עליה ואין טעם לומר שגזרו על יחוד הפנויה במקרה ולא גזרו על יחוד הפנויה תדיר ולפיכך אני אומר אחר בקשת המחילה שהיא בכללה. ומעתה אין קושיא מפלגש בגבעה ולא מזולתם שהיו להם פלגשים שקודם שגזרו על הפנויה היו. ומכל מקום לא גזרו על המלך מטעמא דאמרן לעיל דאינה בושה מלטבול אלא אדרבא מתפארת להיות פלגש למלך. ונראה לי דהוא הדין לנשיא אם נשמעים אליו כל ישראל כאשר נשמעים למלך שמותר בפלגש. והוי יודע שאפילו הרמב"ן ז"ל המתיר אם היה בזמננו זה שהם פרוצים בשפחות ובביאות האסורות היה גם הוא אוסר. תדע שכתב באותה תשובה בעצמה וז"ל ואתה רבינו השם יחייך במקומך תזהירם מן הפלגש שאם ידעו ההיתר יזנו ויפרצו ויבוא עליהן בנדותן עד כאן לשונו. ומעתה אתה דן קל וחומר במקומנו ובזמננו זה. גם הרשב"א ז"ל שהתיר הפלגש לא התיר אלא על ידי קדושין כי לדעתו ז"ל זו הוא הפלגש אבל בלא קדושין מודה הוא ז"ל דאסורה. גם מדברי הראב"ד זכרונו לברכה נראה שהפילגש (דאסורה) [יש] בה איסור שכתב וז"ל אמר אברהם אין קדשה אלא מזומנת ומופקרת לכל אדם אבל המתייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפלגש הכתובה בפסוק עד כאן. ומדקאמר אין בה לא מלקות ולא לאו משמע הא איסורא איכא. וכן נראה מדברי בעל מגיד משנה שכתב וז"ל ונראה סיוע לרבינו ז"ל ממה שאמרו חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם לא היתה הפנויה שאינה מופקרת באיסור מן התורה לא היו סומכין על חזקה זו דאיסורא דרבנן כולהו אינשי לא זהירי בה עד כאן. משמע דמאן דפליג על רבינו מודה הוא דאיכא איסורא דרבנן מיהת. והרא"ש ז"ל כתב בתשובה וכתבה הטור סימן כ"ו וז"ל פנויה המשמשת בבית ראובן ויצא קלא דלא פסיק שמתייחד עמה לא מיבעיא בני משפחתה שיכולין למחות אלא בית דין כופין אותו להוציאה מביתו כי דבר ידוע הוא שהיא בושה לטבול ונמצא שבועל נדה ע"כ. ואם הפילגש מותרת אמאי כופין אותו להוציא הרי היא משמשת בביתו ומיוחדת לו שכך כתב הראב"ד ז"ל כי פלגש מלה הפוכה לפעמים משמשת את הבית ולפעמים למשגל ע"כ. גם המאירי ז"ל כתב וז"ל ופלגשים פירושו בלא כתובה וקדושין ונשים בכתובה וקדושין. עוד כתב ופלגש מיהא הדיוט אסור בה ע"כ. והוא ז"ל רגיל בשטת הרמב"ם ז"ל. ואני תמיה למאן דגריס פלגשים קדושין בלא כתובה שהיא גרסת הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל איך יעץ אחיתופל שהיה מכלל הסנהדרין לאבשלום שיבוא על פלגשי אביו כיון שהיו בקדושין ואיך ישראל הסכימו על זה ואבשלום איך בא על נשי אביו דאית בה תרתי אשת איש ואשת אב. ואפשר לתרץ בדוחק כי אחיתופל היה יודע שהיו לדוד פלגשים בלא כתובה ובלא קדושין ועליהם יעיץ אחיתופל שיבוא אבשלום אבל לא על אותם שהיו בקדושין כי לא יעלה על הדעת שהתיר לו שיעבור על מיתות בית דין. ואעפ"י שיש קצת דוחק שלקח דוד פלגשים בלא קדושין אפשר דסבירא ליה דבלא קדושין נמי הוי פלגש ומותרת למלך אבל לא קיימא לן הכי כפי זאת הגרסא אלא פלגשים קדושין בלא כתובה. ומכל מקום הגרסא הנכונה היא פלגשים בלא קדושין ובלא כתובה ומשום הכי היו מותרות פלגשי דוד לאבשלום דדוקא להדיוט אסורות פלגשי המלך אבל למלך אחר מותרות ולדעת אחיתופל אבשלום מלך היה והראיה שפלגש המלך מותרת למלך אחר מאבישג השונמית. כללא דמלתא דכל פלגש אסורה בזמן הזה לכל אדם אפילו לגדול שבישראל בין ע"י קדושין בין שלא על ידי קדושין דשלא בקדושין הרי אסר הרמב"ם ז"ל והמאירי ז"ל וכן נראה סברת הריא"ף ז"ל שהשמיט כל פרק כ"ג משמע שאין נוהג בזמן הזה וגם הרא"ש השמיטו בפסקיו והרא"ש וגם הרשב"א ז"ל לא התיר אלא על ידי קדושין. וגם הרמב"ם ז"ל להלכה אמר ולא למעשה. ואלו בקדושין כולם אוסרין חוץ מהרשב"א דאפילו הראב"ד ז"ל מודה הוא דאיכא איסורא כל שכן בדור הרע הזה שכל העולם פרוץ בביאת השפחות ומורים היתר לעצמם ואומרים כי הכסף אשר קנה אותה בהם הם כסף קדושיה וזה טעות מפורסם כי אין קדושין תופסין בשפחה. ואפילו אם היא משוחררת אינה נמכרת מה נפשך אם קנה אותה מאחרים וכי מותר למכור הגיורת. וגם היא אינה יכולה למכור עצמה ואפילו ישראלית שמכרה אביה כדכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה. הא קי"ל שאין דין אמה עבריה ולא דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. הילכך כיון שהדור פרוץ בביאות אסורות אין ראוי להורות להם אפילו הדבר המותר כדי לתת גדר וסייג לתורה כל שכן שמדינא הפלגש אסורה להדיוט וכדכתיבנא. הילכך אם לא רצה להוציאה משמתינן ליה עד שיוציאנה או עד שישא אותה כדת משה וישראל בקדושין וז' ברכות וכתובה ומינה לא תיזוז. וראיתי מי שמחלק אפילו לפי גרסתינו בין מלך להדיוט כי פלגש הדיוט קדושין בלא כתובה ופלגש בגבעה בקדושין היתה ואינו נכון כלל. ורש"י ז"ל כתב שהפלגש האמורה בתורה היא בקדושין בלא כתובה והרמב"ן חולק עליו. ועוד קשה לאותה גרסא דגרסי פלגשים קדושין בלא כתובה איך שאל אדוניהו בן חגית את אבישג השונמית והרי היא אשת אביו. ובשלמא למאן דסבר דאין מותר למלך אלא י"ח נשים בין נשים ופלגשים אבישג אסורה היתה לדוד אפי' בתורת פלגש ולפיכך שאל אותה אדוניהו ושלמה כעס על זה לפי שאין משתמשין בשרביטו של מלך והיינו דקאמר ושאלי לו המלוכה. אבל למאן דסבר דדוקא נשים בכתובה וקדושין אסור ביותר מי"ח אבל פלגשים כמה שירצה ומשום דקאמרה ליה אבישג נסבן כלומר בכתובה וקדושין אמר לה דוד אסירת לי שכבר נשאתי י"ח נשים אבל בתורת פלגש היתה אצלו. ולמאן דגריס קדושין בלא כתובה אסורה היתה לאדוניה. ובמה שתירצנו לעיל ניחא נמי האי שדוד היה סובר דפלגש בלא קדושין הילכך אבישג לא היתה מקודשת לדוד והיתה מותרת לאדוניה מדינא אלא משום דאין משתמשין בשרביטו של מלך. וא"ת כיון שהיתה מותרת לדוד אמאי לא ידעה דכתיב והמלך לא ידעה. וי"ל דהיא לא רצתה להבעל לו בתורת פלגש אלא בכתובה וקדושין כתורת אישות וזה היה אסור לדוד שכבר נשא י"ח נשים. ועוד קשה למאן דאמר כתובה דרבנן במה היו מבדילין בין אשה לפלגש כיון דתרוייהו בקדושין. ויש לתרץ שהאשה היו מכניסים אותה לחופה ועושין משתה מה שאין כן בפלגש ואין רחוק כי אפי' שתקנו רבנן כתובה לאשה היו נוהגין לתת לאשה מהר בתולים מה שלא היו עושין כן לפלגש. ומ"מ הגרסא הנכונה היא פלגשים בלא קדושין ובלא כתובה והכי משמע פשטיה דקראי דכתיב ותזנה עליו פלגשו והלך להחזירה ואם איתא דמקודשת היתה לא היה מותר להחזירה אלא ודאי בלא קדושין היתה ומפני שיחדה לעצמו קרינן לה זנות דכתיב ותזנה עליו פלגשו וכן כתב הרד"ק ז"ל כי בלא כתובה וקדושין היתה אע"פ שאז"ל שלא היה זנות ממש מ"מ פשטיה דקרא הכי משמע. הכלל העולה שאין אשה מותרת לשום אדם בזמן הזה אלא על ידי קדושין וחופה וז' ברכות וכתובה. והנראה לעניות דעתי כתבתי. שוב ראיתי בתוס' בגיטין פרקא קמא שסברתם היא דפלגש בלא כתובה ובלא קדושין וזה לשונו זבוב מצא לה נימא מצא לה מותזנה עליו פלגשו לשון זנות ולשון מזון ממש. וא"ת ומנא לן דלא הוי זנות ממש ואר"ת מדרצה להחזירה כדמוכח מקראי דאפי' פלגשים לא היה דרכם להחזיר אחר זנותם כדכתיב בא אל פלגשי אביך וכתיב ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות עד כאן: