שו"ת רדב"ז/אלף רסב

אלף רסב

שאלה ראובן מת והניח בן קטן ובת קטנה ובת בת אחרת נשואה והניח נכסים. והיתה הבת הקטנה ניזונת מן הנכסים ואחר כך המיר הבן והפקיעו בית דין את ירושתו ובאו לחלוק בת הבת עם הבת ואומרת בת הבת שינכו לבת מה שאכלה עד עתה מחלק המגיע לה הדין עם מי: תשובה הדין ששאלת פשוט שאין מנכין לבת מה שאכלה שהרי מנכסי אחיה היתה אוכלת. שכל זמן שלא המיר אין לבנות עמו כלום וכיון שהמיר מאותה שעה נפקעה ירושתו וזכו הבנות וחולקות בשוה מה שנשאר. אבל קשיא לי איך יוכל בית דין להפקיע דבר זה דבשלמא בזמן שהיה מומר בשעה שנפלה לו ירושה יכולין להפקיע שלא יזכה בירושתו. אבל בנדון דידן שכבר זכה בשלו אלא שהיה קטן איך יכולין להפקיעו לא נקרא זה אלא הפקעת ממונו לא הפקעת ירושתו. וי"ל דאף בזה יש כח ביד חכמים להפקיע וכן כתב ראבי"ה וז"ל אך יש כח ביד חכמים להפקיע ממונו. ורבינו שלמה ז"ל דן על הנפקד מן המומר אם שלח בו יד בחיי המומר או שיש לו עדים שתבעו ממנו ואמר אני זוכה בו אין לך שליחות יד גדול מזה ואין כח בדיינין להוציאו ואם לא שלח בו יד בחיי המומר אין כאן זכייה וינתן ליורשי המומר עד כאן. משמע בהדיא דאפי' פקדונו יכול אדם לזכות בו וכ"ש שיכולין בית דין להפקיע ממונו ולתת אותו למי שראוי ליורשו כאלו מת ממש ומדין קנסא נגעו בה. ותו אם ראו בית דין לתת הכל לבת הקטנה נותנין דהא לאו מתורת ירושה אתינן עלה דאכתי לא מית הילכך עושין בית דין מה שיראה להם. והטוב והישר הוא שיתנו לבת הקטנה ולא לבת הבת שהיא גדולה ונשואה ועיין פרק ששי מהלכות נחלות: