שו"ת רדב"ז/אלף רנז

אלף רנז

שאלה לרודיס לחכם כ"ר חיים אל פואל נר"ו ראובן שהוציא שטר על שמעון איך חייב לו ת"ק דוקאט"י שהם לערך ס' עוטמני הדוקאטי לזמן פלוני והתנה עמו שלא יפרע לו כי אם במטבע זהב דוקאטי ויניצי"אה והנה קרה עתה בעת הפרעון עלו הדוקאטי ויש קצת סוחרים קונים אותם בס"א אמנם בעלי חנויות והשלחנים אינם קונים הדוקאטי אלא בס' עוטמנים וגם בעת פרעון השטר חקר עבדך לדעת איך היו פורעים בעלי חובות אחרים חובותם ומצאתי שהיו נוטלים הדוקאטי בס' לא יותר. עוד ראיתי שמנהג הארץ הוא כשהדוקאטי קונים אותו הסוחרים ההולכים למצרים קונים אותו בששים אמנם סוחרי הארץ הלזו אינם קונים אותו אלא בנ"ט וכשקונים הסוחרים בס"א אנשי העיר קונים בס' לא יותר וראובן טוען שיתן לו הדוקאטי לערך ס' כאשר כתוב בשטרו ושמעון טוען שאין רוצה ליתן הדוקאטי אלא בס"א כיון שיש סוחרים קונין אותו בס"א משום חשש רבית. ועתה יורה המורה האם חשוב שער זה כדורמוס בעבור אותם סוחרים שקונים בס"א ויקבל ראובן הדוקאטי בס"א או לא חשוב שער זה הואיל שבשעת הפרעון שאר בעלי חובות שבעיר לא העלו על שער הדוקאטי וגם בעלי החניות לא היו קונים אותם יתר על ס' אם מחוייב שמעון מכח זה לפרוע לראובן הדוקאטי לערך ס' עוטמנים כמו שמחוייב לתת לו מטבע זהב ויניציאנוש מכח שטרו זה. יורנו מורה צדק בדרך לא נכשל בה: תשובה מתוך דברי השאלה אני רואה שאם עלו הדוקאטי וכולם היו קונים אותה בס"א דאיכא צד רבית ונותן לו הדוקאטי לערך ס"א ואם כך היא השאלה איני רואה לה מקום דהא בין שתהיה ההלואה דינרי זהב כדמשמע לשון השטר דהיינו סאה בסאה דקי"ל דהבא פירא הוי. ובין שתהיה עיקר המלוה עוטמני דקיימא לן כספא טבעא הוי היינו אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער תרוייהו חד דינא אית להו דאם יצא השער פוסקין ולווין סאה בסאה. והכי איתא בגמרא פרק איזהו נשך אמר רב הונא כיון ששמע' להא דאמר שמואל ברבי חייא אמר רבי אלעזר לוין אמר איהו נמי לוין וכן הלכתא דלוין סתם ופורעין סתם על שער שבשוק ואיתא בהל' ונראה שהוא מוסכם. ומעתה השאלה פשוטה משני טעמים שאם המלוה היא דינרי זהב כדמשמע לשון השטר רחוק הוא שלא היה לשמעון דינר זהב באותה שעה וקיימא לן דאם יש לו סאה לוה עליה כמה סאין ואם יש לו דינר לוה עליו כמה דינרין. והיה לך לחקור אם היה לשמעון דינר זהב באותה שעה או לא. ואם המלוה היתה עוטמני של כסף דטעמא הוי משום אין פוסקין על הפירות הא איכא כמה רבוותא דפסקו דבהא נמי אם יש לו סאה פוסק עליה כמה סאין. ולעניות דעתי מכל שכן הוא דאם בתורת הלואה דלא אסרה תורה רבית אלא בדרך הלואה לוין על סאה אחת כמה סאין. כל שכן כשהוא דרך מקח וממכר דפוסק על סאה אחת כמה סאין דלא אסרה תורה רבית דרך מקח וממכר. ואעפ"י שכתב בעל מגיד משנה שדעת הרמב"ם ז"ל שאם אין לו אלא סאה אינו יכול לפסוק אלא על סאה. מ"מ אני לומד מלשון הרב היפך זה וז"ל במה דברים אמורים בשלא היה לו כלום מאותו המין בעת שפסק אבל אם היה למוכר מאותו המין כלום אעפ"י שעדיין לא נגמרה מלאכתו הרי זה מותר לפסוק עליו אף עפ"י שעדיין לא יצא השער עכ"ל. ולדעת מגיד משנה מה לו להזכיר כלום מאותו המין כיון דלא תלי טעמא בהכי הכי הול"ל ואם יש לו אעפ"י שלא נגמרה מלאכתו מותר לפסוק. אלא משמע דהרב ז"ל תרתי קאמר אם יש לו כלום מאותו המין פוסק עליו אפילו הרבה. ואם אין לו כלל אבל יש לו אלא שלא נגמרה מלאכתו ג"כ פוסק וכן דקדקתי מדברי רש"י שכתב על משנת הלויני עד שיבא בני דכיון דיש לו שפיר דמי דהא סאה בסאה דרבנן הוא דלאו נשך דאורייתא וכי יש לו לא גזור ע"כ. וה"ה והוא הטעם בפוסקין על הפירות דהא מדרבנן הוא וכל שכן הוא כמו שכתבתי למעלה. ופשטא דמלתא נמי הכי איתא דכי היכי דפוסקין ומלוין הם שוים לענין אם יצא השער בדין הוא שיהיו שוים לענין אם יש לו כלום מאותו המין. ואפילו אם תרצה לומר דנדון דידן הוי פסיקא ושדברי הרב כדעת בעל מגיד משנה. וכן נראה ממה שכתב פרק עשירי מלוה ולוה וז"ל. אם יש לו חטין כשיעור מעותיו מותר ע"כ. וגם לשון זה יש לדחות אלא שראיתי גם הרשב"א ז"ל כתב כן כדעת הרמב"ם ז"ל. ויש לנו לבטל דעתנו מפני דעתם ז"ל. מכל מקום הא איכא טעמא רבא השוה לכלם דהא יצא השער ופוסק עמו. דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אין פוסקין על שער של עיירות. מאי טעמא משום דלא קביע תרעייהו ופירשו ז"ל דבעיירות קטנות אינו נמשך השער אלא מעט ותיכף מתייקר ומשום הכי הוי כאלו לא יצא השער ואלו רודיס מדינה גדולה היא והשער שלה קבוע הוא שהרי במקרה עולה הזהב בזמן שיש סוחרים הבאים למצרים והשער הקבוע שלה הוא ס'. הילכך אפילו שעלה בעת הפרעון לששים ואחר מקרה גמור הוא. תדע שהרי כשילכו הסוחרים חוזר לששים כמו שהיה ואפילו אם לא יחזור אלא יעמוד לעולם בששים ואחד וכולם קונים אותו בששים ואחד. אפילו הכי כיון שיצא השער בששים בשעה שפסק עמו נותן לו לשער ששים ואין כאן חשש רבית ועדיף נדון דידן מדורמוס דהתם לא משיך תרעייהו כולי האי. אבל משיך טפי משוק של עיירות דלא קביע כלל. ודמיא נדון דידן לאכלבי וארבי דמשוך תרעייהו לזמן מרובה. והכא נמי משוך תרעא לזמן מרובה שהרי עלייה מקרה גמור הוא כמו שכתבנו. וכל שכן במה שכתבת שבזמן הפרעון אנשי העיר אין קונין אותו אלא לשער ששים ופורעין אותו לשער ששים. ולזה הטעם של יצא השער לא שאני לן בין אם השער הוא הלואה או פסיקא בכל גוונא מותר ונותן לו הדינר בששים. אבל אני מצאתי לזה השטר פירכא ממקום אחר שהרי קבע זמן לפרעון. וכתב הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה דדוקא סתם לוין סאה בסאה אבל אם קבע זמן להלואתו אסור. וכן כתב פעמים שלש. ומשמע לי מדבריו דדוקא בלווין סאה בסאה אמר הכי אבל גבי פוסקין על שער שבשוק לא כתב תנאי זה. ומשמע דבכל גוונא מותר והבו דלא לוסיף עלה. ונראה לי בטעמו של דבר דכיון שהוא דרך הלואה החמירו עליו דאם קבע לו זמן מיחזי כרבית אבל דרך מקח וממכר דהיינו פוסקים על הפירות אפילו אם קבע לו זמן לא מיחזי כרבית כיון דלא אסרה תורה רבית דרך מקח וממכר. הילכך בנדון דידן אי הוי דרך מקח וממכר ניחא אבל אי הוי דרך הלואה כאשר נראה מלשון השטר קשיא דכיון דקבע לו זמן אסור לדעת הרב ז"ל וז"ל וכן בשאר פירות לא ילוה אותם עד שיעשה אותם דמים. ואם לוה ולא עשה אותם דמים וכו' אעפ"י שיש לו מאותו המין או שהיה השער קבוע בשוק הרי זה אסור להלוות פירות בפירות על זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע סתם וכו' לוה פירות על זמן קבוע אם הוזלו מחזיר לו פירות בזמן שקבע ואם הוקרו נותן לו דמים כמו שהיו שוים בשעת הלואה עכ"ל. והכא נמי אם ירצה ראובן לקחת הדינר בששים ואחד הרי זה מקח חדש ומותר ואם לא ירצה יתן לו עוטמנים של כסף ששים בכל דינר לדעת הרב ז"ל. וא"ת בנדון דידן נמי הרי עושה אותם דמים שאמר לו לערך ששים הדינר. י"ל האמת כך הוא אם לא היה חוזר ומתנה שיפרע לו בדינרי זהב נמצא שהלוהו זהב בזהב. ומה שאמר לו בערך ששים הדינר תנאי הוא אבל אינו מועיל דכל ריבית תנאי היא והתורה אסרתו. והוי יודע שאעפ"י שכתבתי זה אין דעתי נוחה לפסוק כדעת הרמב"ם ז"ל בהא חדא דלא מסתבר טעמיה דמה לי קבע זמן מה לי לא קבע זמן כיון דאיסור סאה בסאה דרבנן היא לא הלכו בדבר להחמיר אלא להקל. ותו דמתניתין נמי לא דייקא הכי דקתני לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים ואני נותן לך לגורן וטעמא דאין לו ולא יצא השער אבל יש לו או שיצא השער מותר אעפ"י שקבע לו זמן דומיא דמתניתין דקתני עד לגורן. ותו דמסקנא דגמרא לא משמע הכי דגרסינן וכן הלכתא דלוין סתם ופורעין סתם על שער שבשוק. משמע דסתם דקאמר לא על קביעות זמן קאי אלא סתם על שער שבשוק קאמר בלא פסיקת דמים. ותו דכל הפוסקים חלוקין עליו דהא הרב ר' (יוסף) [יצחק] אלפסי ז"ל כתב האי מימרא סתמא והראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר חידוש זה לא שמענו מעולם אלא אם יש לו וכו' ואפילו לזמן קצוב עכ"ל. וגם הרב רשב"א ז"ל כתב שכל קביעות זמן הפרעון לתועלת הלוה הוא שאין המלוה יכול לכופו בנתים אבל אם בא לפרוע בינתים פורע שאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו שמענו אבל אין אדם רשאי לפרוע תוך זמנו לא שמענו עכ"ל. וגם הרב מגיד משנה ז"ל כתב וכבר הראתי פנים לדברי רבינו משמע דהראה לו פנים אבל לגבי דינא כרב והרשב"א סבירא ליה. עוד אני אומר כי בנדון דידן אפילו הרב ז"ל מודה דטעמו ז"ל הוא שכל שזה קובע זמן למה שהוא מתייקר ומוזיל נראה שדעתו שבאותו הזמן יתייקר וחזקה שלא יפרענו הלוה תוך זמנו ומפני כך אסור. ובנדון דידן לא שייך האי טעמא דאין דרך הזהב להתייקר לזמן ידוע וכן כתבת בשאלה והנה קרה עתה וכו' משמע דמקרה הוא ואין דרך להתייקר. דבשלמא תבואה או פירות שדרכן להתייקר ולהעלות הרבה אפשר דלהכי קבע לו זמן כדי להרויח. אבל דינרי זהב אין מתייקרין על הרוב אלא עד עוטמני. ואנן סהדי שלא בעבור ספק זה היתרון המועט קבע לו זמן ארוך אלא ודאי הזמן היה לתועלת הלוה שלא ידחוק אותו עד שיגיע זמנו. עוד יש להקשות דמלוה זו ארכבוה אתרי רכשי הלואה ופסיקא. כיצד הלוה לו חמש מאות דינרי זהב ועשה אותם דמים לערך ששים עוטמנים הדינר. ובאותם העוטמנים פסק שיתן לו כל כך דינרי זהב וזה הוא התנאי שלבסוף. והשתא ניחא דאי משום ההלואה כבר עשה אותה דמים ומותר. ואי משום הפסיקא אפילו שקבע לו זמן מותר. וזה הטעם חריף ונכון אבל לא הייתי סומך עליו לעשות מעשה לאפוקי ממונא אלא בהצטרפות שאר הטעמים לעשות מהם סניפין לפסוק כדעת הפוסקים ז"ל בזה שלא כדעת הרב ז"ל. הילכך רואה אני שיתן שמעון לראובן דינרי זהב בס' עוטמנים כל דינר כאשר כתוב בשטרו. ואין כאן חשש רבית שלא הלכו בדבר להחמיר אלא להקל. והנלע"ד כתבתי. דוד ן' אבי זמרא: