שו"ת רדב"ז/אלף רמו

אלף רמו

שאלה מעשה היה באחד מן הכהנים שקדש אשה ונשאה סמוך לקדושין כמנהג. ונתיחד עמה ואמר שלא שמעה אותו לשמש ואמרה לו תמתין עד מוצאי שבת ושמש עמה דרך אברים והוציא שכבת זרע באותו מקום אבל לא הכניס האבר כלל ופירסה נדה ואחר טהרתה בא עליה ולא מצא לה בתולים והיא מודה לו שבפעם השניה לא ראתה דם בתולים אבל בפעם הראשונה נסתפקה אבל אמרה אמה כי בהיותה בת שש שנים נפלה ונשרו קצת בתוליה והביאו לפניהם החלוק שהיה לבוש בשעה שנתייחד עמה והיה בה דם בתולים כפי מה שהעידו. גם יש עדות שאומרים שביום ראשון שאלוהו מה אירע לך עם הכלה השיב אני לא הכרתי שום אשה מימי אלא זו שהיא מותרת לי כדי שאוכל להבחין. ורוב נשים בקלא דלא פסיק אומרות כי בתולה מצאה אלא שמעליל עליה לפחות לה מכתובתה ובאו לפני וחקרתי על הדבר ואמרתי לבעל לדעת מה בלבו הוי יודע שאפילו שתהיה אסורה עליך מפני שאתה כהן אתה צריך לפרוע לה כתובתה משלם. כיון ששמע כן חזר ואמר גם אני מסופק אם נכנס האבר באותו מקום לפי שהייתי שכור. אז אמרתי ודאי מתעולל עלילות הוא. עוד דקדקתי עליו ואמר דאין לו ספק שנבעלה תחתיו אלא שמא תחלה נבעלה וגם זו ראיה שלא היתה כוונתו אלא להפסידה כתובתה. ומכל מקום צריך עיון אם היא מותרת לו או לא דלכאורה היה נראה לומר דשויתא אנפשיה חתיכה דאיסורא דליכא אלא חד ספיקא שמא תחתיו שמא אין תחתיו ולא אמרינן שמא מוכת עץ ואיכא תרי ספיקי דמוכת עץ לא שכיח וכן כתבו המפרשים וליכא למימר נמי הרי חזר בו ואמר שהוא מסופק ואיכא תרי ספיקי שמא נכנס שמא לא נכנס ואת"ל לא נכנס שמא תחתיו שמא אין תחתיו. דהא לא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא בתוך כדי דבור. ותו דלא חזר והודה לומר שנסתפק אלא אחר שאמרתי לו שחייב לפרוע לה כתובתה משלם. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דאשה זו מותרת לבעלה הכהן דלדעת מקצת הגאונים בוגרת אין לה טענת דמים ואשה זו בוגרת היא וכלו דמיה. הילכך איכא תרי ספיקי ספק נבעלה ספק לא נבעלה ספק תחתיו ספק אין תחתיו וגם הריא"ף ז"ל זו הוא סברתו דכתב פרקא קמא דכתובות. גרסינן בפרק אלו נערות החרשת וכו' ומקשינן ובוגרת וכו'. ומפרקינן אי דקא טעין וכו' אלא הכא במאי עסקינן דאין לה טענת בתולים דקא טעין טענת דם דאמרינן האי בתולה היא אלא שכלו בתוליה ע"כ. הרי לך לפי שיטה זו הבוגרת אין לה טענת דמים. ואפילו לדעת האחרונים שסוברים שגירסא זו משובשת היא אלא איפכא דבוגרת יש לה טענת דמים. מ"מ הרי הם מודים דכי היכי [דאומרת מוכת עץ אני] דנאמנת לומר מוכת עץ אני. כיון דטענה הכי בודאי נאמנת ולא אמר נאמן לאוסרה עליו אלא במכחשת ואומרת בתולה שלימה נבעלתי. אי נמי בשותקת אבל בטוענת מוכת עץ נאמנת שלא תהיה אסורה לכהן וכן כתב הר"ם והרשב"א והר"ן והריב"ש ורוב האחרונים ז"ל. הילכך גם לפי שיטה זו כיון שהיא טוענת נפלתי אינה נאסרת עליו. אבל מה שראוי לדקדק אם תהיה מותרת אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב פי"ח מהלכות איסורי ביאה כהן שקדש גדולה או קטנה ואחר זמן בא עליה וטען שנמצאת דרוסת איש נאסרה עליו מספק שמא קודם קדושין נבעלה או אחר קדושין ע"כ. ולא כתב הרב ז"ל מה טוענת היא משמע דבכל גונא נאסרה אפילו שתטעון מוכת עץ וטעמא דאיהו שויתא אנפשיה ספק חתיכא דאיסורא וכן כתב בעל מגיד משנה שכן נראה דעת הרב ז"ל ומה שכתב שנמצאת דרוסת איש לאו למימרא שהוא טוען כך בודאי דהא מנא ידע ולאו שבאו עדים שזינתה דאם כן נחזי מאי אמרי אי קודם קדושין או אחר קדושין. וכתב בעל מגיד משנה דלהכי כתב דרוסת איש ולא כתב פתח פתוח לפי שב' סימנין יש לבתולה האחד דמים והאחד פתח פתוח וסבור רבינו דבכל אחד מהם הדין כן וכן מתבאר בגמרא והוא סבור שאפי' מצא דם יכול לטעון פתח פתוח כנזכר שם ולפיכך כתב סתם דרוסת איש עד כאן. וקשיא לי עלה טובא דקא פסיק ותני דרוסת איש והלא אפשר שאינה דרוסת איש אלא מקרה אירע לה ונפתח פתחה ונשרו בתוליה והכי הוה ליה למיתני ואחר כך נמצאת שאינה בתולה. ותו שהוא עושה את הרמב"ם ז"ל חולק על כל האחרונים ואם איתא לא שתיק הר"ן וריב"ש ז"ל שהם אחרונים טפי לומר שהרמב"ם ז"ל חולק. לפיכך אני אומר כי סברת הרב ז"ל כסברת האחרונים ומשום הכי קאמר דרוסת איש שהודית שנבעלה קודם קדושין. א"נ בשותקת דשתיקה כהודאה. א"נ באומרת בתולה שלימה נבעלתי והוא מכחישה בכל הני ליכא אלא חד ספקא ואסירא אבל בטוענת מוכת עץ אני בבריא נאמנת אפילו לענין שלא תאסר על בעלה הכהן. ואפילו לפי שטת בעל מגיד משנה אומר אני דמודה הרב בנדון דידן חדא שהרי טוענת מוכת עץ. ותו דאיכא דם בתולים אעפ"י שהוא הכחיש ואמר שאינו דם בתולים. ותו דקלא דלא פסיק הוא שהיתה בתולה אלא שמעליל עליה לפחות מכתובתה ותו שהרי מודה שבא עליה דרך איברים ודילמא נכנס ולאו אדעתיה. ותו דאיכא סהדותא שאמר בפניהם דברים שמשמעותם שבא עליה. ותו דהא חזר לומר שהוא מסופק וכיון דאיכא כל הני טעמי עבדינן מינייהו ספקא אחרינא ולא מפקינן לה מבעלה. והוי יודע שאפי' שלא היו שם כל אלו הטעמים ויהיה סברת הרמב"ם ז"ל כדכתב בעל מגיד משנה דעתי לפסוק הלכה כדעת רוב האחרונים שלא להוציא אשה מבעלה וכל שכן בהצטרפות סברת הריא"ף והגאונים ז"ל דאמרי אין לבוגרת טענת דמים וקי"ל שדברי הגאונים דברי קבלה הם ועליהם ראוי לסמוך. הילכך אשה זו מותרת לעמוד תחת בעלה כהן. והנראה לעניות דעתי כתבתי: