שו"ת רדב"ז/אלף רמא

אלף רמא

שאלה נשאלתי שאלה זו מרודיס. ראובן תבע את שמעון לפני הפרנסים חוב שהיה לו אצלו ובא לוי ואמר לפרנסים אני ערב לשמעון והניחוהו והלך לו. ועתה תובע ראובן את לוי מכח הערבות שיצא ערב לב"ד ואעפ"י שלא קנו מידו נשתעבד. ולוי טוען שכבר עברו שמטות ונשמט החוב והערבות ואפי' שבועה שהרי השביעית משמטת את הכל. השיב ראובן על טענת השמטה. חוב זה אין השביעית משמטת אותו מכמה פנים ראשונה מפני שהוא נשאר לפרוע לבית דין כמו שטענתי עליו ראשונה שהוא נתערב לפני בית דין בנמל כשהיה הולך לוי לצרכו ולב"ד שהיו באותה העת נשאר לגבות חוב זה שנתערב לפניהם. זאת ועוד אחרת מה שהיה חייב לי שמעון היה מהקפת חנות שאין השביעית משמטת אותו והוא נכנס ערב לפני ב"ד על מה שהיה שמעון חייב לי. זאת ועוד אחרת תנאי התנתי עם שמעון הנזכר שלא ישמיט חוב זה בשביעית וכדי לקיים כל דבר ולתוקף ויפוי כח לזה הענין כאשר הלכתי לשאלוניקי עשיתי פרוזבול על חוב זה בפני בית דין שמותם פלוני ופ' ונאבד ממני הפרוזבול באורך הזמן זהו מה שהשיב ראובן על טענת השמטה: תשובה הטענה הראשונה שטען ראובן לבטל טענת השמיטה לפי שכיון שיצא ערב לבית דין הוי כמוסר דבריו לבית דין אינה כלום מכמה טעמי. חדא לפי שהפרנסים שנוהגים למנות ברודיס אינם חשובים להפקיע ממון. ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו שכתב אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים כבית דינו של ר' אמי ור' אסי שהם ראויים להפקיע ממון אבל שאר בתי דינין אין כותבין אלא אפילו לדעת שאר הפוסקים דס"ל דבכל ב"ד כותבין הנ"מ בית דין של חכמים אפי' שלא היו כר' אמי ור' אסי אבל בית דין של הדיוטות לא אמרה אדם מעולם ואעפ"י שקבלוה עליהם לעסוק בצרכי צבור או לפשר בין אדם לחבירו אין להם כח להפקיע ממון בני אדם. תדע דגרסינן בפ' השולח רבי אליעזר אומר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות ישראל וכי מה ענין אבות אצל הראשים אלא לומר לך מה אבות מנחילים לבנים מה שירצו אף ראשים מנחילים את העם מה שרוצים. הרי לך בהדיא דראשים מיהא בעינן. ותו גרסינן התם רבנן דבי רב אשי מסרין מילייהו להדדי רבי יונתן מסר מליה לרבי חייא בר אבא משמע דרבנן מיהו בעו. ומכאן הקשו על הרמב"ם ז"ל מדלא מסרו מלייהו לרבי אסי שהיה גדול הדור משמע דליתא לדשמואל דאמר לא כתבינן פרוזבול אלא בבי דינא דסורא או בבי דינא דנהרדעא. ומיהו לדעת כ"ע חכמים צריכים [אלא דמהני] אע"ג דאיכא דעדיפי מנייהו. ועיין במרדכי ותמצא דבעינן גדולי הדור להפקיע ממון אע"ג דפסק דלא בעינן בי דינא דר' אמי ור' אסי ומרוב פשיטות דבר זה לא הארכתי דודאי אין הפרנסים אשר נהגו בהם הקהלות ראויין לכתוב בפניהם פרוזבול ולהפקיע ממון אם לא שקבלום עליהם בהדיא אפילו לכתוב בפניהם פרוזבול דהוי כאלו התנה שלא ישמט חוב זה בשביעית ע"י פרוזבול כזה. ותו שהרי לא כתבו לו פרוזבול ומסירת דברים לא מהני אלא לתלמיד חכם לדעת הרמב"ם ז"ל ורוב הפוסקים ואפילו לדעת האומרים דמסירת דברים סגי אפילו לכל אדם איני רואה בכאן מסירת דברים כלל וכי מפני שיצא ערב לב"ד לא קרינן ביה לא יגוש את רעהו. וכן כתבו כל המפרשים ז"ל דבעינן שיאמר מוסרני לכם וכו' בפני בית דין ובמושב בית דין. ותו שהרי כשבא לבית דין לא לעשות פרוזבול בא אלא לתבוע את חובו ואת דבר השמטה לא היה זוכר. ותו דפרוזבול הקודם למלוה אינו כלום וזה הערב עדיין לא נתחייב לו דבר ועתה בא להתחייב. ואפילו תאמר דחיוב המלוה והפרוזבול באין כאחד. מכל מקום בעינן שתהיה המלוה קודמת כדי שיחול עליו הפרוזבול. וכן כתב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה. כתב הפרוזבול תחלה וכו' עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלוה עד כאן. וזה פשוט מאד לא היה צריך לכותבו: ובשאר טענות שמעון הדין [עמו] בכל טענה בפני עצמה וכ"כ המפרשים ז"ל. אלא שאני רואה טענותיו סותרות זו את זו. שאם אמת היה שהוא הקפת חנות. מה היה צריך להתנות שלא ישמטנו שביעית. ואם התנה עמו או שהיתה הקפת חנות מה היה צריך לכתוב עליה פרוזבול. ואעפ"י שראובן תיקן את דבריו באומרו שכתב פרוזבול ליפוי כח ותוקף. מכל מקום בשתי הטענות לא תיקן דבר ולפיכך אני אומר כי אפי' לדעת הפוסקים דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד בלא שבועה מודים הם בנדון כיוצא בזה דרגלים לדבר דמשקר דמשביעינן ליה וכל שכן דבלאו הכי אני פוסק כדעת הרמ"ה וקצת הפוסקים ז"ל דנאמן ובשבועה משום דהוי מלתא מציעתא שהרי לדעת הריא"ף ובעל העטור ז"ל והנמשכים אחריהם ליתא לדרב דאמר נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד אלא כסתם מתניתין דפרק הכותב דתנן בעל חוב שהוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול לא יפרעו. וכיון דהריא"ף ז"ל כתב ההיא דרב וכתב מתניתין כצורתה משמע דסבירא ליה דליתא לדרב וכן כתבו המפרשים בשמו. והרמב"ם ור"י ור"ת ז"ל פסקו דנאמן בלא שבועה. והרא"ש כתב שלא זכה אדם מעולם לפניו בטענת פרוזבול היה לי ואבד. הילכך המחוור שבפסקים להאמינו ובשבועה ובנדון דידן לכולי עלמא צריך שבועה כיון שטענותיו נראות כסותרות זו את זו משמע דשקרא אלפוה וחבר כל הטענות יחד כדי שלא ישמט החוב לפיכך רמינן שבועה עליה כי היכי דלפרוש ויבחר לו ראובן אחת מטענותיו וישבע עליה שהחוב שהיה לו על שמעון הוא הקפת חנות או שהתנה עמו שלא ישמיט חוב זה בשביעית והרי הוא נאמן במגו דהוא מצי למימר פרוזבול היה לי ואבד או שישבע שהיה לו פרוזבול ואבד ויגבה חובו. והנראה לע"ד כתבתי. דוד ן' אבי זמרא: