שו"ת רדב"ז/אלף רלה

אלף רלה

שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהוציא על שמעון ולוי שטר בערכאותיהם בשם אביו יעקב ולוי מת ויש לו יורשין וקבלו עליהם חכם אחד בין בדין בין בפשרה שכל מה שיעשה יהיה עשוי ופשר ביניהם שיפרע שמעון לראובן כמו שני שלישי החוב וכתבו שטר פשרה זו וקנו מהם ומחלו זה לזה. ועדיין לא פרע שמעון דבר שוב מצא שמעון עד אחד שמעיד ששטר זה פרוע וחוזר ואומר פשרה זו ומחילה זו בטעות היא שלא ידעתי שיש לי עד והרי יש לי עד אחד. יורה המורה הדין עם מי: תשובה הדין עם שמעון מכמה טעמים חדא שפשרה זו איננה קרובה לדין כלל. שהרי אין בשטר הזה דין מדיני השטרות העולות בערכאותיהם מכמה טעמים חדא דלא כתבי בפנינו מנה. ותו שכולם מקבלים שוחדא ואינו צריך להאריך בזה. וכיון שכן הויא לה מלוה על פה ומדינא נפטר שמעון בשבועה ונמצא שהרחיק החכם המפשר את הפשרה כמטחוי קשת לאידך גיסא. ותו דבודאי כיון שלא ידע שיש עד המחייבו שבועה ואחר כך מצא עד הוי פשרה בטעות שאפילו כשנעשה הדבר כדין חוזר כל שכן הכא שכן כתב הריא"ף זכרונו לברכה בתשובה מי שנתחייב לחבירו שבוע' דרבנן מפני שכפר בכל והשביעוהו כדינו בלא נקיטת חפץ ואח"כ מצא עד אחד המחייבו שבועה דאורייתא חוזרים ומשביעים אותו שבועה דאורייתא בנקיטת חפץ עד כאן. ואם מפני תכסיס השבועה חזר הדין כל שכן מפני שנשתנה הדין. וה"ה אם נשבע ונפטר ואחר כך באו עדים משלם דלא קי"ל כמאן דאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים את השבועה נפטר מן הממון. והריטב"א ז"ל דן בפני רבותיו שאם אמר לו הנתבע ימחול לי שלא יוכל להביא עליו עדים ונמצא נשבע ומשלם אין שומעין לו והודו לו רבותיו. ואני למדתי מדבריו לנדון דידן שאם מחל סתם הויא מחילה בטעות וחוזר אבל אם פסל כל העדים שיביא עליו על ענין זה מה שעשה עשוי ושוב אינו חוזר שהרי פסל את העדים שכן נראה מלשון הריטב"א ז"ל דנהי דאם אמר ימחול לי אין שומעין לו אבל אם מחל שלא יוכל להביא עליו עדים מחל ושוב לא יכול להביא עליו עדים דאי אפילו אחר המחילה יכול לסתור את הדין מאי נפקא מינה אם שומעין לו או לא ופשוט הוא. הילכך בנדון דידן שלא פסל את העדים והביא עד א' הדבר ברור שסותר את הפשרה ואת המחילה דפשרה בטעות ומחילה בטעות לאו כלום הוא. גם שמעון זה פטור מחלקו של לוי ואע"ג דקי"ל ב' שלוו בשטר אחד נעשו ערבים זה לזה הנ"מ בשטר העשוי כדינו אבל שטר זה אינו כלום ואין ראובן חוזר על יורשי לוי משום חלק אביהם דקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו ופי' אין אדם מוריש לבניו ממון שחייב עליו שבועה כיון שמת לוי. וז"ל הטור וכן הבא ליפרע שלא בפני בע"ד או מן הלקוחות או עד אחד מעיד שהוא פרוע ומת קודם שנשבע ובחיי הלוה יורשים נשבעין שבועת היורשין עד כאן. משמע בהדיא שאם מת לוה היינו יתומים מן היתומים ואין אדם מוריש שבועה לבניו. וא"ת מאי שנא שבועה זו שאין אדם יכול להוריש מכל שאר השבועות כגון פוגם את שטרו או שבועת עד אחד שהיא מן התורה ואדם מורישה לבניו ונשבעין שלא פקדנו אבא וגובין. וי"ל דמשום תקנת היתומים אלמוה רבנן דהבא ליפרע מנכסיהם לא יפרע אלא בשבועה ואם מת ולא נשבע לא יגבה כלום ומהאי טעמא גופיה הפוגם את שטרו או עד אחד מעיד שהוא פרוע ומת משום תקנת יתומיו הניחו אותו כדינו שישבעו יורשיו שבועת היורשין ויגבו. תדע שהרי אם מת לוה בחיי מלוה שכבר נתחייב מלוה שבועה ואחר כך מת מלוה אין גובים בשטר זה משום תקנת יורשי לוה וזה ברור. והנראה לעניות דעתי כתבתי: