שו"ת רדב"ז/אלף רכ

אלף רכ

שאלה מעשה ראובן קנה שפחה וכתב לה גט שחרור ונתעברה ממנו וילדה בן ונפל ספק אם יברך על המילה או למול את העבדים. כללא דמלתא אם הבן הזה הוא בנו של ראובן לכל דבר או עבדו לפי שאין הגט יוצא מתחת ידה אלא מתחת ידו. ושמא עדיין לא הגיע לידה ועדיין שפחה היא. עוד אמר ראובן שיש לו עדים שנתן לה הגט בידה קודם שנתעברה והביא עד אחד כדבריו והעד השני אינו במדינה וכן העיד העד שהיה עמו אחד והלך לו. עוד העיד העד שקדשה בפניו ובפני העד האחר. עוד הביא ראובן את סופרי הקהל והעידו שאמר להם ראובן שיכתבו לה כתובה כך וכך והם נתעצלו ולא כתבוה: תשובה כל היכא דאפשר לברר הספק מבררינן עד שיבא העד השני ויעיד לצאת ידי ספק אבל היכא דאי אפשר לברר כגון שמת העד או שהלך למדינת הים או שבא ואמר איני יודע בזה ודאי צריכה לפנים ודעתי בה להקל להתירו לבא בקהל ושהוא בן ראובן לכל דבר ליורשו ולהתחייב על הכאתו וליאסר בקרובותיו מכמה טעמי חדא שהרי עיקר הדין תלוי במחלוקת שהרי כתבו הגאונים שמי שבא על שפחתו הולד כשר חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וסתמא שחררה קודם שבא עליה. ותו דהוא אומר שנתן לה גט שחרור ושהוא בנו יש להאמינו דאלו לענין ירושה הדבר ברור שמי שאומר זה בני נאמן אפילו היינו מוחזקים בו שאינו בנו ויירשנו וכן הסכימו הפוסקים. ואי לענין שיהיה מותר לבא בקהל יש גם כן להאמינו דמה לו לשקר אם ירצה יזכה לו גט שחרור ע"י אחרים ויהיה גר ומותר לבא בקהל. ולענין (שתנשא) [שינשא] לכהונה ליכא למיחש דהא זכר הוא ולא הוזהרו כשרות מלינשא לפסולין ומותרין הגרים לישא כהנות. ומגו שהיה יכול לעשות כן נאמן הוא לומר הגט מסרתי לה קודם שבאתי עליה. ותו שהרי הכתב מוכיח שהרי הגט כתוב וחתום ואם לא שנתנו לה למה כתבו אין אדם מקדים פורענותא והפסד ממונא לנפשיה ובודאי איכא למימר נתנו לה. ותו דאיכא חד סהדא ואע"ג דקיימא לן אין דבר שבערוה ואין מעלין ליוחסין בפחות משנים הא איכא חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דמסייע ליה. ואע"ג דיש כנגדה חזקה אחרת דהעמד השפחה על חזקתה ולא נשתחררה לא קשיא דהורעה האי חזקה על ידי הגט שאעפ"י שלא הגיע לידה מכל מקום כבר יצאתה לחירות ואינו יכול להשתעבד בה או למוכרה כיון שאמר בפני עדים הרי את לעצמך קנה עצמה. וכל שכן דקנו מידו ואעפ"י שאינה נשאת לישראל עד שיגיע גט לידה מכל מקום הורעה חזקתה. הילכך כיון דאיכא חד סהדא וחזקה סמכינן עלה אפי' לדעת הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל והבו דלא לוסיף עלה. ותו דנראה ממעשיו דלא מיבעיא שלא היה רוצה לעשות בעילתו בעילת איסור הבא על השפחה אלא אפילו איסור הבא על הפנויה לא היה רוצה לעשות שהרי קדשה ויש עד אחד שקדשה והשני הלך לו. ואפילו כדין פלגש לא רצה לעכב אותה אצלו אלא כדין אשה גמורה. שהרי אמר לסופרי הקהל שיכתבו לה כתובה ואדם יודע שאין קדושין תופסים בשפחה ואדם יודע שאין אישות לשפחה. הדבר ידוע שודאי נתן לה גטה קודם שבא עליה כיון דמהדר לעשות בהיתר. וכל כי האי בנדון דידן נראה לי דכולי עלמא מודו ולא שאני סומך על כל אחד מהטעמים לבדו אלא בהצטרפות כולם אני סומך לומר שמותר לבא בקהל. וא"ת ראובן זה טעה וחשב שבכתיבת הגט מספיק אעפ"י שלא יגיע לידה שהרי אין ראובן תלמיד חכם לדעת כל זה. יש לומר חדא דלא תלינן טעות להחמיר כיון שראובן אומר שהיה יודע הדין ומיד שקנאה נתן לה הגט. ותו שראובן אומר שהיה מוזהר ועומד על זה מפי תלמיד חכם: כל זה כתבתי להלכה אבל למעשה ראוי להמתין עד שיבא העד השני ואם יעיד כראשון מותר ואם לא יבא או שלא יעיד יזכה לבן הזה גט שחרור על ידי אחרים בחשאי שהרי לא הפסדנו כלום והרי הוא בחזקת בנו לכל דבר. ואי להתחייב על הכאתו לא נפקא מידי. דהאידנא לא דיינינן דיני נפשות. ואם מת האב ולא הספיק לשחררו. בזה אני רואה להקל ומותר לבא בקהל מהטעמים שכתבתי. ומצאתי סיוע לדברי ממה שכתב הראב"ד בהשגות וז"ל שלא חלקו הגאונים אלא כשבעל סתם אבל אם העיד שאמו משוחררת לא דברו ולענין ירושה יירשנו ע"כ. ואעפ"י שכתב במ"מ וז"ל ואני אומר לדעת רבינו שאפילו שנתנה תורה היכר לאב לומר זה בני הני מילי במי שאינו מן השפחה שאעפ"י שהוא ממזר בנו הוא לכל דבר. אבל בנו מן השפחה שאינו בנו לשום דבר אלא בנה אין היכר לאב שאף עפ"י שהוא בנו אינו יורשו שלא נתנה תורה היכר לאב אלא לומר זה בני וכאן אנו מוחזקים בו בבנו אלא שמפני שהוא מן השפחה לא יירשנו אלא אם כן היה אדם כשר עכ"ל. מ"מ בנדון דידן אע"ג שאין נודע שהוא אדם כשר מכל מקום הא חזינא דמהדר אכשרותה כדכתיב לעיל והעמד חזקת גברא דמהדר אכשרותא לגבי חזקת האשה שהיא בחזקת שפחה והולד כשר. וכ"ש דאיכא כל הנך טעמי דלעיל: