שו"ת רדב"ז/אלף ריד

אלף ריד

שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן (ששכר) [שהשכיר] חנות לשמעון ולא קצב לו זמן אלא בכך וכך לחדש וראובן זה יש עליו חובות לעכו"ם ודחקו אותו ורוצה למכור חנותו לפרוע ולא יכנס לבית הסוהר בדיניהם ומוכר אותה ללוי ולוי אינו רוצה לקנות אלא א"כ יצא שמעון ממנה אם יכול להוציאו או לא: תשובה לכאורה היה נראה דאין יכול להוציאו דתנן בפרק השואל והחנויות אחד כרכין ואחד עיירות שנים עשר חדש. וגרסינן עלה בגמרא פשיטא נפל ליה ביתא אמר ליה לא עדיפת מינאי זבנא או אורתא או יהבה במתנה אומר ליה השוכר לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה כלליה לבריה חזינא אי איפשר לאודועיה ולא אודעיה איבעי ליה לאודועיה ואי לא אמר ליה לא עדיפת מינאי. פשטא דהאי סוגיא משמע דלא מצי למזבנא. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלא אמרינן הכי אלא כשמכר סתם והקונה רוצה להוציאו מצי למימר ליה לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה אבל כשאינו מוצא למכור אלא על תנאי שיצא מצי למימר ליה לא עדיפת מינאי ואינו בדין שאשאל על הפתחים ואתה דר בביתי. וכן כתוב בהגה במיימוני וזה לשון פירוש רבינו יואל ז"ל דהיינו דוקא סתם שלא הזכיר שיצא אבל אם אין הלוקח רוצה לקנות אם לא יצא זה מהבית יצא בעל כרחו ואפי' אם יש ללוקח בית אחר דלא עלה על דעתו שימות ברעב. עוד כתוב בהגהה בשם ראבי"ה ז"ל וז"ל עלה דהך דנפל ביתא וכן אם מחמת דוחקו מכר את הבית שלו או אם מחמת דוחקו מכר הבית שהשכיר לזה יכול להוציאו מיד שלא עלה בדעתו שימות ברעב וכן מפורש בירושלמי עד כאן לשונו רבי אבי"ה עד כאן. והכי גרסינן בירושלמי פרק השואל ובמקום שנהגו המשכיר בית לחבירו ורוצה למוכרה ואמר רבי אמי לא עלה על דעתו שימות ברעב. ורבי זירא ורבי אילא תרוייהו אמרי מכל מקום קנוי לו אלא דו אמר ליה שבקיה עד דמשלם אונקלו דידיה כלומר עד שיושלם זמנו אתא עובדא קמי ר' יסא ולא קביל מה פליג אמרי ביתיה דמשכיר הוי משכונא גבי חד רומאי בגין כך הורה כרבי אמי ע"כ. ואע"ג שלמד במרדכי מזה הירושלמי דדוקא המוכר לפדות הבית אשר הוא דר בה יכול למכור הבית המושכר אבל לצורך מזונות לא אלא ישאל על הפתחים עד שיושלם זמן השוכר. הדבר ברור כי מודה הוא בנדון דידן ומכל שכן הוא אם לפדות את הבית כדי שלא יהיה נחלטת לעכו"ם אמרו שיכול להוציאו כל שכן וקל וחומר לפדות את עצמו שיכול למכור את הבית ולהוציאו. ועדיף האי מנפל ביתא דמשכיר ועדיף מכלליה לבריה ולא הוה איפשר לאודועי דמצי למימר ליה לא עדיפת מינאי וכל שכן בנדון דידן והוא הדין אם יש לראובן בת ונזדמן לה זיווג ואין לו במה לקנות לה נדוניא דמצי למימר לא עדיפת מינאי ובזה לא חלק אדם. אבל אפילו המוכר למזונות אני אומר שאין לסמוך כלל על המרדכי חדא דלא מסתבר טעמיה ז"ל דהא תינח היכא דהוה עני מעיקרא דהוה ליה לאודועיה אבל היכא דהעני אחר שהשכיר הבית לא מסתבר שישאל על הפתחים ושמא לא ימצא מי שיתן לו או לא ימצא די צורכו וזה ידור בביתו ודרכיה דרכי נועם כתיב. ותו דהא רבי אבי"ה ורבי יואל ז"ל למדו מזה הירושלמי הפך זה ונראה לי שהם מפרשים הירושלמי במוכר סתם ומשום הכי אמרו רבי זירא ורבי אילא מכל מקום קנוי לו אלא דו אמר ליה שבקיה וכו' אבל אם אינו רוצה לקנות אלא בתנאי שיצא מוציאין אותו אפי' לרבי זירא ורבי אילא. אי נמי דפסקו הלכתא כרבי אמי אע"ג דהוי יחידאה משום דמסתבר טעמיה כדכתיבנא. אי נמי דמפרש לירושלמי במשכיר לזמן ידוע אבל בסתם אמר ליה לא עדיפת מינאי והכי מפרש לה הרא"ש ז"ל בשהשכיר לו לשנה ומשום הכי אמרו רבי זירא ורבי אילא שצריך שיניחנו הקונה עד שיושלם זמנו דשכירות מכירה ליומיה ואפילו בשכר אותו לזמן ידוע כתב הוא ז"ל אם אין לו מה יאכל יכול למוכרו אפי' בתוך הזמן. והביא ראיה מזה הירושלמי וזה לשונו בפרק השואל וכן נמי אם נפל ביתו של משכיר או כלליה לבריה נראה שאין יכול להוציאו דשכירות לזמן קצוב כמכר דמי אבל אם אין לו מה יאכל יכול למוכרו ואפילו בתוך הזמן והכי איתא בירושלמי דפרקין המשכיר בית לחבירו וכו' כדאיתא לעיל. הא קמן בהדיא דעדיף ליה מי שאין לו מה יאכל מנפל ביתו וכלליה לבריה דאלו נפל הבית אין יכול למוכרו ואלו אין לו מה יאכל יכול למוכרו אפילו בתוך הזמן ואם כן כשלא קבע לו זמן שאם נפל ביתו יכול להוציאו כל שכן שיכול למוכרו אם אין לו מה יאכל וזה ברור. אלא דקשיא לי דבסוף הלשון כתב בהפך וז"ל. אבל המשכיר בית לחבירו לשנה וצריך למוכרה מחמת דוחקו צריך להניח השוכר בבית עד שישלם זמנו כרבי זירא ורבי אילא עד כאן וכן פסק הטור. וצריך לדחוק דהא דקאמר בתחלת הלשון ואם אין לו מה יאכל יכול למוכרו אפי' בתוך הזמן יכול למוכרו קאמר אבל הקונה לא יוציאנו עד דמשלם זימניה ואהא מייתי סייעתא מן הירושלמי. אלא דקשיא לי דאם כן מאי למימרא ואפילו יש לו לאכול יכול למוכרה בתנאי שהקונה לא יוציאנו עד משלם זימניה: ואיפשר לתרץ דאם אין לו מה יאכל מותר להערים ולמכור סתם והקונה לא יוכל להוציאו אעפ"י שנראה כגניבת דעת אבל לעולם אימא לך שאם אין הקונה רוצה לקנות עד שיצא שלא ימות זה ברעב וזה ידור בביתו וכדכתיבנא לעיל. וליכא לתרוצו ולחלק בין מי שאין לו מה יאכל למוכר מחמת דוחקו חדא שהרי הטור כתב ואפילו העני וצריך למוכרו. ותו דא"כ לא מייתי ראיה מהירושלמי כלל ודוק. ומכל מקום לכל הפירושים הרא"ש מפרש הירושלמי בשקבע לו זמן משום דהוי מכירה ליומי אבל אם לא קבע לו זמן דהוי טעמא משום דהוה ליה לאודועי אינו בדין שיהיה זה מחזר על הפתחים וזה דר בביתו דמאי הוה למיעבד מזליה גרם שהעני ובמזלא תליא מלתא. כל זה כתבתי להתלמד במקום אחר אבל בנדון דידן כולי עלמא מודו דעדיף מנפל ביתא דמשכיר ומכלליה לבריה ועדיף נמי מהאי עובדא דרב אסי כיון שדינם של עכו"ם שמי שאין לו לפרוע חובשין אותו בבית האסורים מקום צר ומים לחץ וקרוב לבוא לידי חולי וסכנה ודאי דמצי אמר ליה לא עדיפת מינאי. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דאפילו שכר לו לזמן קצוב ואינו מוצא למכור אלא על מנת שיצא דמוציאין אותו ומוכר את ביתו ונפטר מחובו לסמוך על ב' הקדמות הראשון שהירושלמי מיירי במשכיר לזמן קצוב. והשנית דעדיף האי מעובדא דרב אסי דהתם איכא פסידא דממונא ותו לא. ובנ"ד איכא פסידא דממונא וצערא דגופא: שוב ראיתי שהרשב"א והר"ן ז"ל פירשו זה הירושלמי בשקבע לו זמן ידוע. ומעתה אני אומר שגם המרדכי הכי מפרש לה שלא לעשותו חולק עם כולם. גם כי המרדכי כתב פירוש הירושלמי משם רבי מאיר ז"ל וכן כתב אותו הרא"ש ז"ל משמו וא"כ בחדא שיטתא אזלי. וכן משמע נמי מלשון המרדכי שכתב ואם השכירו לזמן ידוע והגיע הזמן בימות הגשמים מוציאו מיד מ"ט דהא ידע זימניה וכמי שהודיעו דמי. ורושלמי הכא ובפרק מקום שנהגו המשכיר בית לחבירו וכולי וכיון דמייתי הירושלמי עלה דהשכירו לזמן ידוע משמע דבהכי איירי. וכיון דברירנא דפירוש הירושלמי מיירי בשקבע לו זמן וכן משמע מתוך הלשון בזה חלק המרדכי דישאל על הפתחים ולא ימכור בשכירות מכירה ליומיה אבל אם לא קבע לו זמן ונדחק והוצרך למעות מצי למימר לא עדיפת מינאי. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל איירי במוכר סתם שנתקיים המקח ובא לעשות דין עם הקונה וכן משמע מתוך לשונו. אבל אם הקונה אין רוצה לקנות אלא אם כן יצא וזה דחוק למכור מוציאין אותו דלא עדיף מיניה ואין מדרכי התורה אשר דרכיה דרכי נועם שימות ברעב או ישאל על הפתחים וזה ידור בביתו וכ"ש אם יש עליו חובות לעכי"ם ודוחקים אותו: