שו"ת רדב"ז/אלף קצז

אלף קצז

שאלה שאלת ראובן השביע את שמעון וענה שמעון אמן [אי] אזלינן בתר דעת המשביע או בתר דעת הנשבע שהוא העונה אמן: תשובה לא פירשת באי זו שבועה אתה שואל. ולפיכך אני צריך לפרש בכל מיני השבועות אם השביע שבועה ביטוי כדתנן אם לא אכלתי היום אם לא הנחתי תפילין היום משביעך אני ואמר אמן חייב ובזה לא שייך השאלה שהרי פירש כוונתו ואיכא פיו ולבו שוין שפיר. אבל אם אמר לו משביעך אני אם לא אכלת היום ואמר אמן והמשביע אומר דעתי היה אם לא טעמת כלום והנשבע אומר לא היה בדעתי אלא אם לא אכלתי סעודת היום לעולם אזלינן בתר דעת הנשבע דבעינן פיו ולבו שוין. והכי משמע מדקאמר שמואל כל העונה אמן אחר השבועה כמוציא שבועה מפיו דמי עד כאן. מה המוציא שבועה בעינן פיו ולבו שוין הכי נמי העונה אמן אחר השבועה. ואם היא שבועת שוא כגון דאמר ליה משביעך אני שזה העמוד הוא של זהב והדבר ניכר שהוא של שיש בזה לא שייך שאלה שהרי פירש לו השבועה. אבל נראה לי שאסור לעשות כן משום ולפני עור לא תתן מכשול. ואם היא שבועת העדות כגון דאמר ליה שבועה שאם אתה יודע לי עדות שתבא ותעידני וענה אמן שאין אני יודע לך עדות פשיטא דלא מצי לומר לא היה בדעתי אלא עדות על שמעון לא שום עדות והכי תנן לה בהדיא וטעמא כיון שזה משביעו לתועלתו ודאי לדעתו משביעו. וזה הטעם בעצמו שייך גבי שבועת הפקדון ושבועת הדיינין דאי לא תימא הכי כל אדם יאמר כך היה בדעתי להפטר. והא דתניא כשמשביעין אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתינו ועל דעת בית דין הא תריצו לה בפרק שבועות שתים התם משום קניא דרבא. אבל לעולם כשמשביעין הדיינים או אדם את חברו לדעתו משביעו ולא מצי למימר בדעתי היה כך וכך. דאי לא תימא הכי לא שבקת חיי לכל בריה ופשוט הוא. והנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן' זמרא: