שו"ת רדב"ז/אלף קעג

אלף קעג

שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שלקח בית המטבע מאת המלך ונכתב על שמו ואחר כך בא שמעון ונשתתף עמו בשטר עידי ישראל בשליש בריוח וכן ח"ו בהפסד ולא נתנו בכיס משלהם כלום אלא נשאו ונתנו בממון המלך וממון של בני אדם הנושאים ונותנים בבית המטבע וראובן הוציא מקצת הוצאות קודם שנשתתף עמו שמעון ומקצת אחר שנשתתף מדעת שמעון ומקצת בלא ידיעת שמעון. לבסוף היה הפסד ושמעון טוען שישבע ראובן על ההוצאות וכיון שצריך שבועה שלא תועיל שבועתו להוציא ממנו שאין השותף מן הנשבעים ונוטלין. עוד טען עליו שמעון שהרויח במשא ומתן אחר ואותו המו"מ הוא נמשך ונתלה בבית המטבע ונכנס לשותפות וראובן טוען שזה אינו נתלה בצאר אצרב שהם לא היו שותפין זולת בבית המטבע וכל א' יש לו עסקים לבדו גם בזה טען שמעון שכיון שהוא חייב שבועה לא תועיל שבועתו להוציא ממנו ואחד מבעלי ההוראה רצה לדמות דין זה למה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק י' מה' שלוחין ושותפין ראובן שהטיל לכיס ארבע מאות דינרין והטיל שמעון מאתים ונשתתפו ונשאו ונתנו ביחד והרי הממון כולו ביד ראובן וטען ראובן שפיחת כל הקרן ת"ק דינרין אין אומרים ישבע ראובן שבועת השותפין שפיחתו כך וישלם שמעון חמשים מביתו אלא ישבע ראובן שבועת השותפין וילך במנה שבידו בלבד וכו' ורצית לדעת דעתי בזה: תשובה עיקר הדין הוא תלוי במחלוקת כמו שכתב הראב"ד ז"ל והבו דלא לוסיף עלה כ"ש שאין זה דומה למה שכתב הרב ז"ל דהתם לא היה השותפות רק באלו השש מאות דינרין שהטילו לכיס ולא היה בדעת שמעון שישבע ראובן ויטול מה שבביתו. אבל בנדון דידן בשל בני אדם נשתתפו וכל מה שיפסידו הרי הוא לשותפות. ותו דאם אתה אומר כן לקתה מדת השותפות שכתוב בו וכן ח"ו בהפסד שאם יהיה שם ריוח יטול שמעון חלקו ואם יהיה הפסד יאמר לו תשבע שכך הפסדנו ולא תועיל שבועתך להוציא ממני שהרי לא נתן כלום בשותפות שהרי אין השרים מכירים בהפסד ובהוצאה אלא את ראובן וזה דבר ברור ותו דטענה זו לא מהניא אלא להוצאות שנעשו אחר השותפות אבל אותם שנעשו קודם השותפות והוא פירש לשמעון כך וכך הוצאתי סבר וקביל ועל מנת כן נשתתף. ותו דבשאר הוצאות נמי לא מהניא טענתו אלא בהוצאות הבלתי נהוגות אבל ההוצאות הנהוגות והקבועות נאמן שותף בלא שבועה דאין שבועת השותפין באה [אלא] על הספק וזו כיון שהיא קבועה אין ספק. ותו דלא מהניא האי טענה אלא להוצאות שעשה ראובן אבל להוצאות שיצאו ע"י שמעון מה טענה יש לו. גם במה שטען שמעון שהרויח ראובן במשא מתן הנתלה בבית המטבע אם יודה ראובן שכך הוא אבל לא הרויח אלא דבר מועט ונתחייב שבועה היה מקום לומר שלא תועיל שבועתו להוציא משמעון אבל בנדון דידן מכחישו ואומר שאין זה ענין נוגע לשותפות ושלא לקח ממעות השותפות ומלתא באנפי נפשה היא ואין שבועתו מעלה ומוריד לענין השותפות הא למה זה דומה אלו טענו שמעון אתה חייב לי מנה ממקום אחר וכפר ראובן ונשבע האם נאמר ששבועה זו לא תועיל להוציא משמעון מה שהפסיד השותפות. גם בראשונה אני אומר שאפילו יודה ראובן שהמשא ומתן היה לצורך השותפות ושלא הרויח אלא כך וכך נאמן בשבועתו ויפרע שמעון בהפסד השותפות דאי לא תימא הכי לא שבקת חיי לכל שותף כשיראה שהשותפות מפסיד יטעון על שותפו הרוחת כך וכך ואעפ"י שישבע לא תועיל שבועתו להוציא ממנו ההפסד. ומה שכתב הרב ז"ל הוא במי שטוען שפיחת השותפות שטענה זו באה להוציא ממש מן השותפות אבל בזמן שבא להנצל מההפסד בטענת הרוחת ממקום אחר כנגד ההפסד או מנה לי בידך כנגד ההפסד ישבע שלא הרויח או שאין בידו כלום וגובה הפסדו וזה דבר שכלי אמתי. ואם היה טוען שמעון השותפות לא הפסיד וראובן אומר הפסיד ואין עדים בדבר אז היה שמעון נאמן ולא תועיל שבועת ראובן להוציא משמעון. אבל בנדון דידן שיש עדים שהפסיד אלא שטוען עליו שהרויח ממקום אחר ישבע ראובן היסת כשאר טענות דעלמא וגובה הפסדו משמעון: הכלל העולה שאין טענת שמעון טענה אלא בהוצאות בלתי נהוגות וקבועות שעשה ראובן בלא הסכמת שמעון אחר שנשתתפו שאין שבועת ראובן מועיל בזה אלא לעכב בידו אבל להוציא משמעון לא מהני. ואם ידע שמעון בהם והסכים עליהם והכניסם בחשבון לא יכול לערער עליהם עוד ואם ירצה להשביע את ראובן שבועת השותפין סתם יכול להשביעו ואעפ"י שבשבועה זו מוציא משמעון מה שהפסידו כך היה התנאי מתחלה שהרי לא נשתתפו במעות ידועים שלהם אלא בשל בני אדם ולא נקרא ראובן מוציא משמעון בכל הפסד השותפות אלא בהוצאות הבלתי מוסכמות כדכתיבנא לעיל. ומפני שהשרים אינם מכירים זולת ראובן תובעים ההפסד ממנו דאין הכי נמי שאם היו כותבין האלתזם על שניהם היו תובעים את שניהם ההפסד ואין האחד מוציא מחבירו אבל בהוצאות שהם בלתי מוסכמות ונהוגות שהוציא ראובן ודאי מודינא דראובן הוא המוציא משמעון ועליו הראיה שנתרצה שמעון באותה הוצאה ואם אין שם עדים ישבע שמעון שלא הסכים באותה הוצאה ונפטר. והנראה לע"ד כתבתי: